איך הגעתי לפוליטיקה, למק"י, ולמצפן – עקיבא אור

1 בספטמבר 2008

in סיפורים אישיים, תמונות

עקי (עקיבא) אור ושמעון צבר, לונדון 1989

 

נולדתי ב-1931 בברלין. הורי היו חילונים, הומניסטים, סובלנים, ולא השתייכו לשום מפלגה או תנועה פוליטית. ב-1928 הם היגרו לארגנטינה. אך ב-1931 נפטר סבי והם חזרו לגרמניה לטפל בירושה. הטיפול נמשך שלוש שנים. כשעלו הנאצים לשלטון ב-1933 הם חוקקו חוקים נגד יהודים. לפי אחד החוקים חויבו ילדים ממוצא יהודי לשבת על "ספסלי יהודים" נפרדים בכיתות בתי הספר. אמי אמרה: "בני לא ישב על ספסל נפרד בכיתה" והורי החליטו להגר מגרמניה. הם לא היו פליטים אלא מהגרים. הם יכלו להגר לארצות הברית אך לאמי היה אח שהיגר ב- 1924 לפלשתינה. הוא היה ציוני ו"כבשה שחורה" במשפחת אמי, שבה כולם ראו עצמם "גרמנים בני דת משה". הורי לא היו ציונים, הם באו לפלשתינה לבקר את האח כתיירים ופגשו פה מכרים נוספים מאירופה. הם ירדו בנמל יפו ב-1934 ועברו לתל אביב. שפת הים עם החול הלבן והים הכחול הצלול הקסימו אותם וגרמו להם להישאר בפלשתינה. הם הרגישו כמו בחופשת קיץ ממושכת ושכרו דירה בתל אביב ליד הים.

יפו היתה אז הנמל הראשי בפלשתינה. פועלי הנמל היו כולם ערבים. הורי ראו שהערבים הם רוב בארץ, אך לא הבינו שהגירה ציונית לפלשתינה תגרור – בהכרח – סכסוך לאומי עם הרוב הערבי. מדוע לא הבינו זאת? ראשית, כי לא ידעו על עוצמת שאיפתם של הפלסטינים לעצמאות ושנית, כי זלזלו בציונות וראו בה – כרוב יהודי העולם אז – תנועה שולית וקיקיונית, כי רק כ-5% מיהודי העולם תמכו בה בעת ההיא. אבי – שלא היה ציוני – אמר לי ב-15.5.48:

"טעיתי כשנשארתי בפלשתינה. לא חזיתי שיהיה כאן סכסוך לאומי ממושך שיסחוף לתוכו כמו מערבולת את כל החשיבה, היצירתיות, והכישרון של אלה שבאו לכאן. זה יהיה בזבוז של חיים. הייתי צריך להגר לארצות הברית, אך כעת אני זקן מכדי להתחיל חיים חדשים במקום אחר".

הורי התייחסו לכל אדם – גם לערבים – כאל שווה להם. הם לא ראו את הערבים כנחותים או כ"פרימיטיביים" וגם לא ראו בהם "שונאי יהודים". כשקנה אבי כסאות קש מרוכל ערבי הזמינו לביתנו, הגיש לו תה ועוגה ושוחח עמו שעות כדי לשמוע את סיפור חייו. לאמי ולי זה נראה נורמלי לחלוטין. בקיץ 1938 באתי עם אמי לחופשה בבית אחיה בשכונת רוממה בירושלים. לאחר יומיים רבה דודתי עם אמי וגירשה אותה מהבית. זאהייה, הטבחית הערבייה של דודי, הזמינה אותנו להתארח בכפר ליפתא הסמוך. גרנו שם שבוע בבית השייח' קאסם. הרגשנו נוח ועד היום זכור לי טעם חלב העזים ששתיתי שם. זה היה בזמן המרד הפלסטיני הארוך (1939-1936) נגד השלטון הבריטי, שהציונים כינו "מאורעות" (לא "מרד") כדי לטשטש בתודעת המיעוט היהודי בארץ את הרושם הקשה שהבנת משמעותו הפוליטית של המרד היתה יוצרת. רוב היהודים בארץ אז לא הבינו שמימוש הציונות מחייב מלחמה בפלסטינים. הבנה זו היתה מרחיקה יהודים רבים מהציונות. אמי ואני לא חשנו שום איבה מצד השייח' או בני הכפר. שנים לאחר מכן סיפרה לי אמי ששייח' קאסם אמר לה: "מי שבא להתארח אצלי אחלוק עימו כל מה שיש לי. אך מי שבא לקחת מה ששייך לי – אלחם בו". זה היה מובן מאליו בעיניה כי לא היתה ציונית. גם אבי לא ראה פסול בכך שגרנו שבוע בכפר ערבי בעת ה"מאורעות". הורי לא דנו כלל על כך. הם גם מעולם לא דנו בפוליטיקה, בה ראו עיסוק שרובו תככים ושחיתות שעדיף להתרחק ממנו.

בתל אביב גרנו כ-50 מטר מביתו של בן-גוריון וכ-500 מטר משפת הים. על בן-גוריון לא דיברנו מעולם, אך לים הלכנו כל יום. כשאבי היה חוזר מעבודתו ב"בנק אנגלו-פלשתינה" היינו יורדים לים ורוחצים בו לעת השקיעה. זה היה נוהג קבוע. גרנו בדירה שכורה של שלושה חדרים ששטחה היה כ-60 מ"ר. שני חדרים מחוברים ואחד נפרד שאבי השכיר לחצי שנה לזוג, כדי לסייע בתשלום שכר הדירה. אך הזוג נשאר 15 שנה והורי היו אלה שעזבו את הדירה. במטבח ובשירותים היה מקום רק לאדם יחיד והשתמשנו בהם לפי תור. לא היה לנו מקרר חשמלי, קומקום חשמלי, דוד מים חשמלי, מאוורר, מזגן, טלפון, רדיו, מכונית, או סופרמרקט. הרוב בארץ חי כך. זה לא היה מצב מצוקה או עוני, אלא חיים בלי אביזרי נוחות. לא חשנו מחסור או מצוקה.

הורי היו חילונים אך אבי ערך לי בר-מצווה בבית-כנסת כדי שאלמד משהו על יהדות. אותו מניע גרם לו לשלוח אותי ללמוד נגינה בכינור. הוא לא רצה להפוך אותי לכנר אלא רצה שאתוודע למוסיקה. ב-1945 לקח אותי לשמוע את בן-גוריון נואם ב"בית-העם" כדי שאתוודע לפוליטיקה. הנאום עורר בי דחייה. לא בגלל תוכנו (שלא הבנתי) אלא בגלל הטעמותיו הרגשניות של בן-גוריון. חשתי שהוא מנסה לשכנע באמצעות סחטנות רגשית והתנגדתי לכך. אילו הביא נימוקים הגיוניים הייתי שוקל אותם, אך טון דיבורו הרגשני עורר אצלי דחייה עזה. התרשמותי השלילית מבן-גוריון עיצבה את יחסי לפוליטיקה בכלל. ראיתי בה ניסיון להשפיע על אנשים באמצעות סחטנות רגשית.

רושם זה התחזק אצלי כשהתחלתי ללמוד במחזור א' בתיכון עירוני א' שנפתח אז. רוב תלמידי תיכון בעת ההיא היו חברי תנועות נוער כמו "השומר הצעיר", "הנוער העובד", "המחנות העולים", "התנועה המאוחדת", "גורדוניה" וכו'. כל אחד מהם היה בטוח שהוא מחזיק ב"אמת מוחלטת" וניסה לשכנע אותי לקבל את דעותיו. חברי תנועות נוער לא התווכחו אלא הטיפו כמיסיונרים כדי לרכוש נפשות. הם לא שקלו ברצינות טיעונים נגדיים. הם לא הבדילו בין המציאות לבין התיאוריה שלהם אודות המציאות. התיאוריה היתה חשובה להם יותר מהמציאות ובכל מקרה של אי-התאמה בין השתיים הם ניסו לפרש את המציאות כך שתתאים לתיאוריה ולא להיפך. הם לא הבינו כי המציאות עשירה בהרבה מכל תיאוריה. גישתם הגבירה את יחסי השלילי לפוליטיקה. לכן לא הצטרפתי לשום תנועת נוער והתרחקתי מכל דבר שריח פוליטיקה נודף ממנו. כולל עיתונים. במקום זאת פניתי לספורט וב-1946 הייתי לאלוף הארץ בשחיית חזה למרחק 200 מטר. לא התרגשתי מכך כי ידעתי שהישגי רחוקים מההישגים באירופה. בארץ לא היתה אז בריכה סגורה לאימוני חורף. כל מועדוני השחייה בתל אביב התאמנו בבריכת השקאה של פרדס "גן-הדסה" (עליו עומדת כיום עיריית תל אביב) שגודלה היה כ-10X10 מטרים. אימוני השחייה החלו לאחר חג הפסח ונמשכו עד ראש השנה. בחורף לא היו אימונים. בלי אימון רציף קשה לשפר הישגים, כי לאחר הפסקה של חצי שנה יש להשקיע זמן רב כדי להגיע מחדש להישגי העונה הקודמת. לכן פיגרנו בהרבה אחרי אירופה. על השתתפות באולימפיאדה אפילו לא חלמנו. ב-1946 קיימנו ב"גן-הדסה" תחרות נגד נבחרת מצרים שחבריה היו מאבטחי המלך פארוק ובילו רוב זמנם בבריכה שבארמונו. הם ניצחו אותנו בקלות. באליפות הנוער ב-1946 התקרבתי לסיום כשאני מאחורי השחיין המוביל. תמיד שמרתי כוחות כדי לפרוץ קדימה בסיום עם מירב הכוח ולעקוף את המוביל. אך המאמן שלי חשש שאני מאחר בפריצה ולא אספיק לעקוף את המוביל, לכן נעמד מולי על קו הסיום והחל לצעוק: "הופ עקיבא! הופ עקיבא! הופ עקיבא!" זה הצחיק אותי עד כדי כך שהפסקתי לשחות למרות שכבר הייתי המוביל ועצרתי כמטר לפני הסיום כשאני מתפקע מצחוק – והפסדתי. אך שבוע לאחר מכן ניצחתי באליפות הבוגרים. התרגשות מוגזמת מתחרות ספורט היא תמיד מגוחכת בעיני. השימוש בספורט לניקוז התוקפנות האנושית לאפיק בלתי אלים הוא חיובי אך כבר היוונים הקדמונים, ממציאי הספורט, הזהירו שלהגזמות יש תוצאות שליליות.

תוצר החינוך הציוני

החינוך שקיבלתי בבית-הספר הדגיש שוב ושוב כי אנו, הנוער הגדל בארץ, איננו המשך ליהודי ה"גלות" אלא הננו דור ה"צברים" החדש. זה נראה לי סביר, כי הורי דיברו בינם לבין עצמם גרמנית אך אני דיברתי עם חברי בעברית. היה נתק תרבותי בין העולם התרבותי, הרגשי והפוליטי של הורי לבין עולמי. חברי – לא הורי – היו קבוצת ההתייחסות שלי. מתוך חברי – לא מדור הורי – בחרתי את דמויות המופת שלי.

כיון שהחינוך הציוני שקיבלנו תיאר את "יהודי הגלות" כ"כנועים לגויים" ואילו אותנו כ"צברים עצמאיים וגאים", התפתחה בדור שלי תחושת עליונות ביחס לכל יהודי שלא גדל בארץ. גם אל חיים וייצמן, דוד בן-גוריון ומנחם בגין התייחסנו בזלזול. כשנודע לנו בערך ב-1944 על השמדת יהודי אירופה זה תאם את תדמית היהודי הגלותי שהחינוך הציוני הקנה לנו: ציבור כנוע שאינו מעז ללחום בנאצים. התגאינו במורדי גטו ורשה ובפרטיזנים היהודים, אך ידענו שהם קומץ קטנטן.

כרוב תלמידי התיכון בשנים 1948-1945 הייתי ב"הגנה" והדבקתי כרוזים בלילות ברחובות תל אביב. אך זה לא הפך אותי לאדם פוליטי כי הייתי – ככל התלמידים – קונפורמיסט המופעל על ידי חינוך ציוני.

בתום לימודי בשביעית ב-1948, גויסה כל כיתתי לצה"ל. ביום שלפני הגיוס עמדתי על החוף בתל אביב וראיתי את "אלטלנה", אונייה עמוסה בנשק שאצ"ל הביא מאירופה, מופגזת על ידי הפלמ"ח ועולה באש. מנחם בגין הגיב על כך בנאום היסטרי ברדיו שהגביר את דחייתי מהפוליטיקה. כיתתי נשלחה למחנה אימונים ליד כפר יונה. על גבעה לפני המחנה היתה עמדה של אנשי אצ"ל, שכיוונו את נשקם אל האוטובוס שלנו. הם חשבו שבן-גוריון שלח אותנו לתקוף אותם. למזלי הם לא לחצו על ההדק. הם היו היחידים שאיימו עלי בנשק במלחמה ב-1948.

בתום האימונים גויסתי לחיל הים, שרצה בי כדי להתחרות בשחייני החילות האחרים. התקבלתי כחניך לקורס קציני-ים ראשון של חיל הים ושירתתי על אונייה בשם "צפונית", שהיתה שוברת קרח בצי האמריקאי. בים התיכון לא מצאנו הרבה קרח. לאונייה היה רק מקלע, אך לא השתמשנו בו כל המלחמה כי לא היה במי לירות. למזלי, בכל מלחמת 1948 לא כיוונתי נשק אל מישהו. פרט לאימוני ירי במטווחים לא יריתי כלל.

המלחמה עצמה נתפסה אצלי (כמו אצל רוב הציבור בישראל אז) כהמשך המלחמה בין המחתרות לבין הבריטים. כי כולנו ראינו שה"הגנה" הפכה ל"צה"ל" וידענו שהבריטים משתמשים בצבאות ערב. הביטוי השגור בציבור אז היה: "האנגלים יוצאים דרך הדלת ומנסים לחזור דרך החלון", ה"דלת" היתה נמל חיפה וה"חלון" היה הגבול עם עבר-הירדן ועם מצרים. גולדה מאירסון אמרה אז "בריטניה אחראית לכל טיפת דם שנשפכת בפלשתינה". היתה שמועה שהמלך פארוק התנגד לשלוח את הצבא המצרי למלחמה. הבריטים לא רצו לצאת מהארץ, אך לא יכלו להתנגד בגלוי להחלטת האו"ם ולכן יזמו פלישה של צבאות מצרים, עבר-הירדן, ועיראק, לארץ, וציפו שמלחמה זו תגרום לאו"ם לבקש מהם לחזור כדי להציל את היהודים מהשמדה. הם הופתעו כשזה לא קרה, וכאשר צה"ל רדף אחרי הצבא המצרי בינואר 1949 עד אל-עריש שלח חיל האוויר הבריטי מטוסי קרב מבסיסו בתעלת סואץ לאיים על צה"ל. האלוף יצחק שדה העיד כי מעל ליחידה שלו טסו כ-15 מטוסים בריטים ואחדים הופלו על ידי צה"ל. הוא ראה בריטים בשבי צה"ל. אך בן-גוריון הבין את הרמז והורה לצה"ל לחדול מהרדיפה אחרי הצבא המצרי. רוב הציבור בארץ חשב שלאחר המלחמה תהיינה כאן שתי מדינות. אולי לא בדיוק בהתאם לגבולות שקבעה החלטת החלוקה, אך תהיינה שתיים.

שביתת הימאים: התפכחות

לאחר שחרורי מחיל הים ב-1950 התחלתי לעבוד כמלח בצי הסוחר באונייה "תל אביב" שהפליגה בקו ישראל-ארצות הברית. בעלת האונייה היתה חברת "צים" ש-49% ממניותיה היו בידי הממשלה ו-51% היו בידי ההסתדרות. יום עבודה רשמי באונייה היה בן 8 שעות אך כל יום נדרשנו לעבוד עוד 4 שעות נוספות. בים נחשב סירוב לעשות זאת כ"מרד" וסרבן היה צפוי לפיטורים. הפלגה מחיפה לארצות הברית וחזרה נמשכה כשלושה חודשים. בשובי מהפלגה ראשונה קיבלתי את תלוש המשכורת הראשון בחיי ונדהמתי לראות בו כי עלי לשלם לחברת "צים". מדוע? שליש השכר קיבלנו בדולרים בארצות הברית כדי שנוכל לרדת לחוף. במחסן האונייה קניתי בגדי עבודה, שוקולד, וסיגריות. כל זה הצטרף לסכום שעלה על שכרי, כי שכר היסוד והשעות הנוספות היה נמוך מאוד. כשבאתי להתלונן אצל מזכיר איגוד הימאים (שדחה את טענותי) התברר לי שהוא מעולם לא היה ימאי והוא עובד גם בתפקידי ניהול בחברת "צים". התנהגות המזכיר שמינתה ההסתדרות גרמה בסוף 1951 לשביתת הימאים המפורסמת. כל הימאים רגזו על המצב ודרשו בחירות כדי להחליף מזכיר ממונה על ידי ההסתדרות בנציגים שנבחרו על ידי ימאים. ההסתדרות התנגדה לבחירות, אך אולצה להסכים ואנשיה החלו להפעיל שוחד ואיומים כדי לרכוש מצביעים. אך איש ממועמדי ההסתדרות לא נבחר בעוד שכל מועמדי הימאים נבחרו. לפי חוקת ההסתדרות זקוקים אלה שנבחרו לאישור נוסף מטעם ההסתדרות, אך זו פסלה אותם ושללה מנבחרי הימאים סמכות לייצג את בוחריהם. בתגובה פתחו הימאים בשביתה שנמשכה כ-40 יום והמשטרה התגייסה לגרש שובתים מהאוניות כדי להפעילן עם מפירי שביתה. הימאים דרשו שההסתדרות תכבד את תוצאות הבחירות אך זו סירבה, למרות שלא טענה שהבחירות מזויפות.

"תל אביב" עגנה בנמל ניו-יורק כשהחלה השביתה. פועלי נמל ניו-יורק שמעו בחדשות על פרוץ השביתה והודיעו לנו על כך. הם הוסיפו, כי אם נחליט לשבות הם ידאגו ששום פועל אמריקאי לא יטען את האונייה. סיוע נדיב זה, בלי תנאים, הרשים אותנו מאוד. ערכנו אסיפת צוות לדון בהצטרפות לשביתה. הצטרפות פירושה להישאר בניו-יורק עד סיום השביתה. הרווקים רצו בכך, אך בעלי המשפחות רצו לחזור לישראל. בהצבעה קיבלו בעלי המשפחות רוב והחלטנו לחזור לחיפה. כשהגענו לחיפה יצאו לקראתנו נציגי השובתים בסירה והורו לנו לקשור את האונייה לשובר הגלים ולא לרציף. הם ידעו שמשטרת חיפה תבוא לגרשנו בכוח מהאונייה כדי להפעילה בעזרת שוברי שביתה. כשאונייה קשורה לרציף קל לטפס אליה מסולם שניצב על הרציף, אך אונייה קשורה לשובר גלים מוקפת מים מכל צדדיה וקשה לטפס אליה מסולם מוצב בסירה.

קשרנו את האונייה לשובר הגלים וסידרנו משמרות ליציאה לחופשה. תחילה יצאו בעלי המשפחות ולאחר שובם – הרווקים. הצבנו שמירה על הסיפון והתכוננו להתקפת המשטרה שבאה כעבור שבוע. בבוקר יום שישי קר וגשום (14.12.51) עמדתי על סיפון ה"תל אביב" בשמירה וראיתי על הרציף מתאספים מאות שוטרים, בקסדות, מעילי גשם ואלות, ועולים לסירות כדי לתקוף את ה"תל אביב". מיד הזעקתי את כל הצוות. המראה של מאות שוטרים בקסדות ואלות הבהיר לי כי פוליטיקה היא יותר מאשר תככים ושחיתויות של פוליטיקאים. עד אז ראיתי רק שוטר אחד או שניים עוסקים בשמירת חוק או אזרח. היו אלה שוטרי תנועה או ציידי כייסים שהגנו על האזרחים והחוק. מעולם לא ראיתי מאות שוטרים בקסדות באים כצבא לתקוף אזרחים שלא הפרו שום חוק. השביתה היתה חוקית, מדוע באו מאות שוטרים לתקוף אותי? התקפת המשטרה על ה"תל אביב" עוררה אצלי שאלות כמו: שוטרים מקבלים משכורת מכספי מסים שאזרחים משלמים למימון אכיפת החוק. מדוע הם תוקפים אזרחים שומרי חוק? מי שלח אותם לתקוף אזרחים שומרי חוק? מאיזו סיבה ובאיזו סמכות? אם השוטרים לא שומרים על החוק על מה הם שומרים?

בשנים ההן, כשמפלגת בן-גוריון שלטה בכנסת, בממשלה, במשטרה, בהסתדרות, במועצת פועלי חיפה, בעיריית חיפה, בנמל חיפה, בחברת "צים" ובמשטרת חיפה, היתה לכך תשובה ברורה: המשטרה שומרת על שלטון בן-גוריון.

ראיתי שהמשטרה שומרת על המשטר – ועל השלטון, ורק אחר כך על האזרח. התחלתי לתהות, מדוע פועל המשטר נגדי? מי החליט זאת?

כך הגעתי לפוליטיקה.

לאחר רבע שעה הגיעו סירות השוטרים לאונייה, הציבו את הסולמות ומפקד משטרת חיפה בודינגר טיפס על הסולם כשהוא מנופף בידו באקדח.

כך הגיעה הפוליטיקה אלי.

ב-1970 פגשתי סטודנט אמריקאי שהפגין ב-1968 מול ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו והוכה על ידי שוטר באלה. הוא אמר לי: "מכת השוטר פתחה לי את הראש לפוליטיקה טוב יותר מכל שיעור ב'מדעי החברה' או ב'תורת המשטרים'." נזכרתי בבודינגר מנופף מולי באקדח והסכמתי עם הסטודנט.

כשאזרח שומר חוק מותקף על ידי שוטרים הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות על תפקיד המשטרה והמשטר, על מהות הצדק, על מבנה החברה, הוא לומד שפוליטיקאים קובעים את החוק ואת התנהגות המשטרה.

מאז נאום בן-גוריון ב-1945 התייחסתי לכל העיתונים והמפלגות באי-אמון. השביתה איפשרה לי לבדוק אם אני טועה. אמרתי לעצמי כי אני רואה מקרוב שביתה שהעיתונים והפוליטיקאים מדווחים עליה, ויכול לבדוק ישירות את אמיתות דיווחיהם. התחלתי לקרוא כל יום את כל העיתונים ובדקתי את דיווחיהם על השביתה. קראתי את עיתון ההסתדרות "דבר", את "הארץ", את "על המשמר", "הצופה", "הבוקר", "חרות", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "קול העם". במהרה ראיתי שרוב העיתונאים לא טרחו כלל לברר את העובדות על השביתה ולא באו לנמל לשוחח עם שובתים, אלא ישבו במשרד וכתבו את דעותיהם, לא את העובדות הממשיות. העיתונאי היחיד שבא לנמל לבדוק את העובדות ודיווח עליהן בדייקנות היה עיתונאי "קול העם".

רוב העיתונים והפוליטיקאים הכפישו את השובתים. היתה זו תקופת ה"צנע" ותושבי ישראל קיבלו בשר בקיצוב ולא יכלו לנסוע לחו"ל. עיתונים כמו "דבר", "הבוקר", "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הדגישו כי ימאים מבקרים בחו"ל וגם אוכלים בשר בכל יום – ואחרי כל זאת הם שובתים. הם העלימו מקוראיהם את העובדה שההסתדרות סירבה לאשר תוצאות בחירות חוקיות. רוב העיתונים והפוליטיקאים התנגדו לשביתה, כי הצלחתה היתה מחזקת את כל השכירים בישראל ומחלישה את שליטת ההסתדרות בהם. כך למדתי על מאבק השלטון נגד השכירים לא מכתבי מרכס אלא מדיווחי עיתוני הימין וההסתדרות על שביתה בה השתתפתי. בהמשך נוכחתי ש"קול העם" (יומון מק"י) הוא היחיד המדווח במדויק על השביתה וחברי מק"י בכנסת תומכים בעקביות בשובתים.

זה הביא אותי למפלגת סנה – ולמק"י.

לא הגעתי אליהן בגלל קריאת כתבי מרכס או בגלל אהדה לברית-המועצות. הגעתי בגלל אמינות הדיווח ב"קול העם" על שביתה בה השתתפתי ובגלל תמיכת הח"כים של מק"י בשובתים.

כיוון שגדלתי בבית בלתי פוליטי ללא אווירה אנטי-קומוניסטית (שהיתה נפוצה אצל ציונים) לא הרגשתי רתיעה מהצטרפות למק"י. מי שגרם לי להצטרף תחילה ל"מפלגת השמאל הסוציאליסטי" שהקים אז ד"ר משה סנה היו חברי בשביתה שהצטרפו למפלגה זו. הצטרפתי אליהם. כשפירק סנה כעבור שנה את מפלגתו הצטרפו רוב חבריה למק"י וגם לי לא היתה שום רתיעה מהצטרפות למק"י.

מה למדתי במק"י

במשך השנים נוכחתי כי דיווח אמין של "קול העם" על שביתות בישראל אין פירושו שדיווח "קול העם" הוא אמין כשמדובר בשביתות במדינות שבהן שלטו מפלגות קומוניסטיות. דיווח "קול העם" על ברית-המועצות היה מגמתי ודווקא עיתונים עוינים לברית-המועצות, כמו "הבוקר", "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", דיווחו במדויק יותר על ברית-המועצות. אך כיוון שעיתונים אלה תמכו בבעלות פרטית בכלכלה והתנגדו לכלכלה מולאמת, וכיוון שראיתי כי דיווחם על שביתת הימאים הוא שקרי, לא האמנתי לדיווחיהם על משטרים שהלאימו את הכלכלה, כי היה להם אינטרס להסית את השכירים נגד משטרים אלה. העיתונים הללו ביטאו בעלי הון שהיו מפסידים כסף רב מהלאמת הכלכלה. לכן הכפישו את משטרי הכלכלה המולאמת בכל צורה אפשרית. ניהול הכלכלה בידי החברה כולה כך שתספק לכל אזרח פרנסה, דיור, שירותי חינוך, בריאות, רווחה, ופנסיה, נראה לי אז – ונראה לי גם כיום – כרעיון חיובי שרק בעלי הון המתעשרים על חשבון הרוב בכלכלה פרטית מונעים את מימושו. רק לאחר הצטרפותי למפלגת סנה שמעתי כי מרכס דגל בכלכלה מולאמת ולנין מימש זאת לאחר מהפכה שניצחה את בעלי ההון. תמכתי בניהול הכלכלה על ידי החברה, אך לא הבנתי את ההבדל בין ניהול כלכלה על ידי ממשלה לבין ניהול הכלכלה על ידי העובדים עצמם. שרי ממשלה נעולים על שליטה. רק העובדים עצמם יכולים לשחרר את החברה ממצוקה כלכלית ופוליטית. הצטרפתי למפלגת סנה בגלל חוויותי בשביתת הימאים לפני שקראתי בעצמי מלה אחת של מרכס. גם כיום אינני מתחרט על חברותי במפלגתו של סנה ובמק"י. בעשר שנות חברותי בהן למדתי על החברה יותר מאשר בכל שיעורי "מדעי החברה" באוניברסיטה.

את הידע רכשתי בעימותים חברתיים – לא בהרצאות.

בשתי המפלגות פגשתי אנשים שטובת האדם והאנושות – לא אנוכיות – היא בראש דאגתם. הם היו רגישים לעוול בכל מקום בעולם ומוכנים לפעול נגדו. עד היום אני שמח שהכרתים. הם נדירים במשטר של כלכלה פרטית המבוסס על אנוכיות וגורם לרוב האנשים לנהוג – ולחשוב – באנוכיות.

מק"י – ככל מפלגה קומוניסטית – היתה מאורגנת כצבא אזרחי. כל חבר מפלגה היה מאורגן בתא מפלגתי שהתבסס על מקום עבודה, מקום מגורים, או מקום לימודים. חברי תא נפגשו כל שבוע לדיון במצב הפוליטי המקומי והעולמי ולתכנון פעילותם. תא נוהל על ידי מזכיר שנבחר על ידי חברי התא. כל חבר תא שילם כל חודש אחוז קטן משכרו כמס חבר למפלגה ושום חבר תא לא קיבל שכר על פעילותו. לכל חבר מפלגה היו משימות כמו הפצת עיתוני המפלגה, פגישות עם אוהדי המפלגה, ואיסוף תרומות למפלגה. קבוצת תאים אורגנה כ"סניף" שפעל בצורה מאורגנת ומתוכננת. קבוצת סניפים אורגנה כ"מחוז". אחת לארבע שנים נערכה ועידת המפלגה שכל סניף שלח אליה נציגים שחבריו בחרו בהם. הוועידה קבעה את מדיניות המפלגה ובחרה ועד מרכזי שהתכנס כל כמה חודשים. חברי הוועד המרכזי בחרו לשכה פוליטית שהתכנסה כל יום וניהלה את פעילותה היומית של המפלגה.

חברי התאים השתתפו בפעילות היומית של המפלגה ממניעים רעיוניים. איש לא כפה זאת עליהם. הם רצו לפעול בשיתוף עם אחרים להקמת משטר של כלכלה מולאמת המתוכננת לטובת החברה כולה ולא לשם העשרת יחידים בה. לכן השתדל כל חבר מפלגה לא להיעדר מפעילות. רוב חברי המפלגה ראו את פעילותם במפלגה כתחום החשוב ביותר בחייהם וכחשוב יותר מפעילותם במשפחה. זה נראה לי אז – וגם כיום – חיובי, כי האדם כיצור חברתי הוא תוצר החברה ולא תוצר הביולוגיה, והחברה מעצבת את המשפחה ולא המשפחה את החברה.

ב-1956 נאם כרושצ'וב, מנהיג המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות, בוועידה ה- 20 של מפלגתו, והודה כי בברית-המועצות היו מחנות עבודת כפייה והמוני חפים מפשע, כולל מהפכנים נאמנים, הואשמו באשמות שקר של התנגדות למהפכה, הוצאו להורג או נידונו לעבודת פרך.

הנאום זיעזע את כל התנועה הקומוניסטית העולמית והחל את תהליך שקיעתה.

נשאלתי תכופות מדוע לפני נאום זה האמנתי להכחשות "קול העם" על האשמות אלה ומדוע התעלמתי מידיעות ב"הארץ" ו"הבוקר" שדיווחו על עיוותי דין בברית-המועצות. תשובתי היתה – ונשארה – כי בשביתת הימאים ראיתי שכל מי שתומך בבעלות פרטית בכלכלה, יש לו אינטרס להכפיש משטרים שביטלו בעלות זו ולכן אין להאמין לדבריו.

אך גם כאשר השתכנעתי כי היו פשעי שלטון בברית-המועצות לא מיהרתי לעזוב את המפלגה הקומוניסטית. הסיבה לכך היתה יחסה לערבים.

הקומוניסטים תמכו בשאיפות העצמאות של כל עמי ערב – כולל הפלסטינים – עוד בתקופת המנדט הבריטי. מדיניות המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (פ.ק.פ.) היתה: "פלשתינה ערבית עצמאית ודמוקרטית עם שוויון זכויות ליהודים". ב-1939 החלו חברים יהודים ב פ.ק.פ. לדרוש "מדינה דו-לאומית עם שני עמים בעלי זכות הגדרה עצמית שווה". זה גרם פילוג במפלגה. החברים הערבים, שהמשיכו במדיניות פ.ק.פ. שהכירה בקיום שני עמים אך חתרה למדינה אחת משותפת לשניהם, הקימו ב-1943 את "הליגה לשחרור לאומי" שקראה להקמת מדינה משותפת ואילו רוב החברים היהודים המשיכו במדיניות שהובילה למדינה נפרדת ליהודים. לאחר החלטת האו"ם ב-1947 על הקמת שתי מדינות – לא קמה מדינה פלסטינית אך קמו מדינת ישראל – ומק"י. מ-1948 לחמה מק"י לשוויון זכויות מלא לפלסטינים אזרחי ישראל שהשלטון התייחס אליהם כאל אזרחים מדרגה שנייה ונגד "הממשל הצבאי" ששלט בהם עד 1966. מק"י התנגדה לתמיכת ישראל באימפריאליזם הבריטי והצרפתי שלחמו נגד מאבקי העצמאות של עמי ערב. תמכתי בכך. היחס לפלסטינים ולמאבקי העצמאות של עמי ערב היו נושאים בוערים בישראל ואילו פשעי השלטון בברית-המועצות היו שייכים לעבר הרחוק. לכן נשארתי במק"י למרות התעלמותה מפשעי השלטון בברית-המועצות.

מק"י היתה הגוף היחיד בישראל שהתייחס לפלסטינים בשורותיו כשווי זכויות. שניים מחמשת הח"כים של מק"י היו פלסטינים – אמיל חביבי ותופיק טובי. שניהם היו חברים בהנהגת המפלגה. גם בקרב חברי השורה היה יחס שוויוני מלא לחברים פלסטינים. רק במק"י יכלו פלסטינים לשוחח בגלוי ובחופשיות עם יהודים. למדתי מהם על בעיות הפלסטינים בישראל ומחוצה לה ועל בעיות עמי ערב יותר מאשר מכל מאמרי הפרשנים והמזרחנים האקדמאים למיניהם. מק"י גם היתה המפלגה היחידה בכנסת שהצביעה נגד השתתפות ישראל במלחמת סואץ (1956) והראשונה שחשפה את הטבח שערכו אנשי משמר הגבול בתושבי כפר-קאסם ביום בו פלשה ישראל למצרים במלחמה זו.

בגלל כל הסיבות הללו נשארתי במק"י עד 1962 .

שלום, שלום ואין שלום

ב-1956 החליט נשיא מצרים נאצר להקים סכר גבוה באסואן שיעניק למצרים חשמל זול ויגן על החקלאות משטפונות ובצורת. הוא ביקש הלוואה מארצות הברית ובריטניה למימון בניית הסכר, אך הן דרשו בתמורה שמצרים תצטרף לברית צבאית נגד ברית-המועצות. נאצר סירב ולכן מנעו ממנו ארצות הברית ובריטניה את ההלוואה. בתגובה הוא הלאים, ביולי 1956, את תעלת סואץ והודיע שהכנסותיה ישמשו להקמת הסכר הגבוה באסואן. התעלה נבנתה על ידי חברה צרפתית שקיבלה זיכיון לגבות דמי מעבר במשך 100 שנים שהסתיימו ב-1969. לממשלת בריטניה היו מניות שליטה בתעלה. נאצר הבטיח לפצות את בעלי המניות, אך ממשלות בריטניה וצרפת החליטו להפילו כדי לבסס מחדש את שליטתן הקולוניאלית. הפגנות השמאל הבריטי והצרפתי מנעו מהממשלות שם לצאת למלחמה נגד מצרים. כדי לעקוף התנגדות זו החליטו ראשי שתי הממשלות לחתום על הסכם עם ישראל, לפיו יפלוש צה"ל לסיני ויגיע עד לתעלה ואז יכבשו כוחות בריטים וצרפתים את התעלה כביכול כדי להפריד בין ישראל למצרים ו"להבטיח את השלום וחופש שיט לכל העמים". ב- 22 באוקטובר 1956 טס בן-גוריון בחשאי לפריס וחתם שם על הסכם לשיתוף פעולה צבאי בין ישראל לצרפת ובריטניה. אך עד מותו ב-1973 הוא הכחיש בתוקף את טיסתו ואת חתימתו על הסכם זה (שמעון פרס – שליחו של בן-גוריון לצרפת, שעקף את שרת החוץ גולדה מאיר שלא תמכה במבצע – המשיך להכחיש זאת עד 1986…).

ב-1956 הייתי סטודנט למתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה בירושלים.

ב-25.10.56 נקראתי לשירות מילואים בחיל הים בחיפה. נסעתי ברכבת וכשחלפנו ליד שדה התעופה בלוד ראיתי על המסלול מטוסי קרב צרפתים. זו היתה פעם ראשונה שמטוסי קרב צרפתים הופיעו בישראל. את שירות המילואים עשיתי באוניית חיל הים בנמל חיפה. בלילות ראיתי אוניות צרפתיות נכנסות לנמל ופורקות טנקים ותותחים צרפתים. זה קרה ימים מספר לפני פלישת צה"ל לסיני ב-29 באוקטובר 1956. בלי הסכם צבאי בין ישראל לצרפת לא היו מטוסים, טנקים ותותחים צרפתים מגיעים לישראל. אך בן-גוריון – ומפלגתו – הכחישו כל שיתוף פעולה עם צרפת ובריטניה. הם המשיכו להכחיש זאת עד 1986 ואז ערכו באוניברסיטה על שם בן-גוריון בבאר-שבע ועידה לזכר שיתוף הפעולה שאת קיומו הכחישו 30 שנה…

ארצות הברית התנגדה למלחמה נגד מצרים ולכן העלימו שלושת ראשי הממשלות – בן-גוריון, גי מולה ואנתוני אידן את הקנוניה מנשיא ארצות הברית. כשפרצה המלחמה רתח נשיא ארצות הברית מזעם על שלושתם ואילץ אותם לסגת ממצרים תוך ימים ספורים. הקנוניה הסתיימה ככישלון. ראשי ממשלות בריטניה וצרפת אולצו להתפטר בבושת פנים. אך בן-גוריון נשאר בשלטון והמשיך לטעון שישראל לחמה "מלחמת מנע" ומנעה התקפה מצרית עתידית ולא היה לה כל קשר עם בריטניה וצרפת. כשראיתי אותו ממשיך לשקר במצח נחושה החלטתי לכתוב ספר שיחשוף את שקריו ויסתמך רק על חומר שנדפס בעיתונות הישראלית. ידעתי שספר כזה חייב להסביר מדוע אין שלום בין ישראל למצרים למרות שאין להן סכסוך טריטוריאלי. הוא צריך גם להסביר את הסטאטוס של רצועת עזה, את חדירת ה"פדאיון" ממצרים לישראל, את "פעולות התגמול" של צה"ל, את אופייה האמיתי של מלחמת 1948 ואת הסיבות לתמיכת ישראל במעצמות אימפריאליות. האם הספר חייב לתאר גם את מאמצי הרצל לשתף פעולה עם האימפריאליזם התורכי והגרמני? החלטתי שסביר להתחיל את הספר ממלחמת 1948. זה לא יכול היה להיות ספר היסטוריה רגיל המבוסס על מסמכים רשמיים, כי היה ברור שהממסד הישראלי ימנע מאיש מק"י גישה למסמכים רשמיים. הרעיון היה לכתוב ספר מבוסס על מה שפורסם בעיתונות שיחשוף את שקרי בן-גוריון וימתח ביקורת עקרונית על מדיניותו. לא ספר היסטוריה אקדמי אלא ספר ביקורת פוליטית על בן-גוריון, מדיניותו, וממשלתו.

התחלתי אז לעבוד כמורה לפיזיקה בתיכון. לאחר סיום העבודה הלכתי לספריה הלאומית בבניין "טרה-סנטה" והתחלתי לעבור על כל העיתונות הישראלית מ-1948. עיינתי בכל גיליון של תריסר עיתונים ישראליים ובדקתי כל ידיעה על הסכסוך הישראלי-ערבי. כשמצאתי ידיעה מעניינת רשמתי אותה על פתק עם מראה המקום. עבודת איסוף החומר נמשכה כשלוש שנים. איש לא שילם לי על כך. שאלתי את עצמי אם שווה להשקיע כה הרבה זמן ומאמץ בכתיבת ספר שמעטים יתעניינו בו כעבור כמה שנים. תשובתי היתה שגם כאשר רעיונות הספר יחדלו לעניין קוראים, עדיין יהוו קטעי העיתונות שבו אוסף מקורות חשוב לכל חוקר רציני של הסכסוך הישראלי-ערבי. דנתי על הספר עם ידידי משה מחובר (שגם הוא היה חבר בתא הסטודנטים של מק"י) ערב נסיעתו לפולין לעשות דוקטורט בלוגיקה. הסכמנו לעבוד על הספר במשותף. כשהוא חזר מפולין כבר היה לי מספיק חומר והתחלנו לכתוב את הספר.

אחד הדברים הראשונים שהתברר לנו מסקירת קטעי העיתונים הוא, שסיבת הסכסוך בין ישראל למדינות ערב הוא הסכסוך בין הציונות לערביי פלשתינה. זו היתה דעה חריגה ב-1960, כי מתום מלחמת 1948 נראה כאילו נעלמו ערביי פלשתינה מהמפה הפוליטית (כי לא היתה להם מדינה ומנהיגות) ומאז ועד האינתיפאדה הראשונה ב-1987 ראו כולם בפלסטינים רק "בעיית פליטים". נדמה היה כאילו הסכסוך של מדינת ישראל הוא עם מצרים, סוריה, עיראק וירדן, שלא היה להן אז סכסוך טריטוריאלי עם ישראל. בן-גוריון הכריז שהוא מוכן לכרות איתן שלום (כשהוא מתעלם מהפלסטינים) כי ידע שהן לא יכולות לכרות שלום עם ישראל כל עוד לפלסטינים אין מדינה. זה איפשר לו לטעון שסיבת הסכסוך היא "שנאת יהודים" מצד מדינות ערב.

מק"י טענה כי הסכסוך המתמשך בין מדינת ישראל למדינות ערב נובע ממדיניות החוץ של ישראל, שמאז מלחמת קוריאה ב-1951 תמכה בארצות הברית ובאימפריאליזם (וגם בגזענים הלבנים בדרום-אפריקה ובמתנחלים הצרפתים באלג'יריה) ואילו עמי ערב לחמו לשחרור מהאימפריאליזם הבריטי והצרפתי ונתמכו על ידי ברית-המועצות. מק"י טענה כי תמיכת ישראל באימפריאליזם מעצבת את מדיניות הביטחון שלה וגורמת לסכסוך עם מדינות ערב. זה עמד בסתירה לכך שב-1948 היה לישראל סכסוך עם העולם הערבי למרות שפעלה בשיתוף עם ברית-המועצות וכנגד האימפריאליזם הבריטי. כשעבדנו על הספר גילינו כי ב-1947 החל בן-גוריון לנהל משא ומתן חשאי עם עבדאללה, שליט עבר-הירדן, שהסתיים בהסכם סודי לפיו סיפחו שניהם את השטח שהחלטת האו"ם הועידה למדינה הפלסטינית. הסכם זה הפר את החלטת החלוקה של האו"ם והשאיר את הפלסטינים בלי מדינה. כך הגענו למסקנה שהמשך הסכסוך הציוני-פלסטיני נובע מהסכם בן-גוריון עם עבדאללה, שסיכל את שאיפות הפלסטינים לעצמאות בחלק כלשהו של פלשתינה (בה הם היו ב-1948 רוב מוחלט). עבדאללה ובן-גוריון הפרו את החלטת האו"ם כשסיפחו את השטח שהאו"ם הועיד למדינה הפלסטינית. מדיניות החוץ הישראלית השתדלה לבסס מצב זה, שנקבע על ידי כוחה הצבאי של ישראל. כלומר, מדיניות החוץ הציונית שירתה את מדיניות ההתנחלות (והביטחון) הציונית. זה ברור כשמסתכלים על תהליך ההגירה הציונית מראשיתו. הציונות פעלה להגירת יהודים לפלשתינה ולהקמת מדינה ליהודים שם. אך לא היתה אפשרות להיכנס לפלשתינה בלי רשות מהשליט האימפריאלי ולא היתה אפשרות להקים שם מדינה ליהודים בלי הסכמת השליט האימפריאלי ובלי סכסוך עם הרוב הערבי שחי שם דורות רבים.

בספרנו (שקראנו לו "שלום, שלום, ואין שלום") הראינו כי שיתוף הפעולה של הציונות עם האימפריאליזם אינו מקרי אלא הכרחי ומתחייב מעצם מטרת הציונות להקים מדינה ליהודים בארץ שרוב תושביה הם ערבים. נסיונו של הרצל לשתף פעולה עם תורכיה וגרמניה, כמו שיתוף הפעולה בין וייצמן לבריטניה ובין בן-גוריון לארצות הברית, היו הכרחיים, כי בלעדיהם אי אפשר היה להקים מדינה ליהודים בארץ שרוב תושביה הם ערבים. לא תמיכת בן-גוריון בארצות הברית "במלחמה הקרה" נגד ברית-המועצות קבעה את מדיניות החוץ הישראלית, אלא עצם מטרת הציונות. כשהגענו למסקנה זו הבנו שאנו חולקים על הנחה בסיסית של מק"י.

בינתיים חלפו שלוש שנים ממלחמת סואץ ובזמן זה התפרסמו זיכרונות אנשי צבא ומדינאים בריטים וצרפתים, שדיווחו על פגישה עם בן-גוריון בפריס לפני המלחמה, והיה לנו די חומר להוכיח כי בן-גוריון שיקר לציבור הישראלי כשהכחיש את קיומו של הסכם צבאי בין ישראל לצרפת ובריטניה.

מדוע שיקר בן-גוריון ומדוע עקף את שרת החוץ גולדה מאיר והשתמש בשמעון פרס (שלא היה שר וגם לא חבר כנסת) כשליחו האישי לפריס? כי ב-1956 התנגד רוב הציבור הישראלי למלחמת "יש ברירה" נגד מצרים בשותפות עם בריטניה וצרפת. בן-גוריון ידע כי במפלגתו ובממשלתו יתנגדו רבים – אולי הרוב – לברית צבאית עם האימפריאליזם, לכן נאלץ להכחיש קיום ברית זו. אחר כך המשיך בן-גוריון לשקר כדי שלא יתברר כי שיקר בעבר.

כשסיימנו את כתיבת הספר ב-1961 היה עלינו למצוא מו"ל, אך ידענו ששום מו"ל ציוני לא יסכים להדפיס את הספר. ידענו גם שעלינו להביא את הספר לאישור הצנזורה אך זו תפסול אותו. מדוע תפסול הצנזורה ספר המבוסס על חומר שהתפרסם כבר בעיתונות באלפי טפסים? כי בישראל החוק מסמיך את הצנזור לפסול חומר שכבר התפרסם בעבר (וגם למנוע מלפרסם את העובדה שהצנזורה מנעה פרסום זה). החלטנו להדפיס את הספר בעצמנו.

מצאנו בית-דפוס עם מכונת "ליינוטייפ" יחידה ברחוב יפו בירושלים, ליד כיכר ה"דוידקה", והתחלנו להדפיס את הספר מבלי להגישו תחילה לצנזור. החלטנו להפיץ תחילה את הספר בחנויות ספרים ורק לאחר מכן להגיש עותק לצנזורה. הערכנו כי הצנזור יפסול את הספר ונועמד למשפט על הפצתו וזה יעורר עניין בעיתונות ורבים יבואו לחנויות לרכוש ספר שפסל הצנזור. אך הצנזור הודיע לנו במכתב, כי למרות שהפרנו את תקנות הצנזורה הוא החליט לא לנקוט נגדנו צעדים משפטיים. זה מנע שערורייה – ופרסום. שלחנו כ-50 טפסים בחינם לפרשנים בעיתונות, למזרחנים ולאקדמאים, אך איש מהם – פרט ל"קול העם" – לא הזכיר את הספר. גם "קול העם" לא התלהב מהספר. רוב הציבור לא ידע אז – ואינו יודע גם כיום – על קיום הספר. בשעתו האמנתי כי ברגע שאנשים ידעו את האמת הם יתנערו מאלה שרימו אותם וישנו את דעותיהם, אך במשך השנים ראיתי כי רוב הציבור מקובע בדעותיו ומונע על ידי חרדות ולא על ידי היגיון. לאנגלים יש אמירה:

"MY MIND IS MADE UP. DON'T CONFUSE ME WITH FACTS" (כלומר – דעתי נקבעה ואל תבלבל אותי עם עובדות). נוכחתי שזה תכופות נכון. אך לדעתי, כתיבת הספר לא היתה בזבוז זמן, כי למרות שרק מעטים קראו אותו הוא העניק בסיס פוליטי ייחודי לקבוצת "מצפן" שהקמנו ב-1962.

הדרך להקמת "מצפן"

שום פוליטיקאי, מזרחן, פרשן פוליטי, או מפלגה בישראל לא קיבל ב-1962 את הדעה שהסכסוך הציוני-פלסטיני (שהתפתח לסכסוך הישראלי-ערבי) נוצר כי ההתנחלות הציונית – מראשיתה – דחקה את הפלסטינים מאדמותיהם ומעצמאות. הציונים טענו שהסכסוך נובע מ"שנאת יהודים" אצל הערבים. אנחנו אמרנו כי השנאה נובעת מההתנחלות הציונית ולא היתה קיימת לפניה. הסכסוך הוא על אדמות ועצמאות בין מהגרים-מתנחלים לתושבי המקום המהווים רוב והוא היה פורץ – בהכרח – גם אילו המתנחלים היו אסקימוסים והרוב המקומי היה משבט זולו. זו היתה דעה ששום גוף פוליטי בישראל לא החזיק בה ב-1962.

שביתת הימאים ב-1951 הולידה אצלי רעיון נוסף שלא היה פופולרי בישראל והוא: יש להיאבק לשינוי טוטאלי של מבנה ה"הסתדרות", ולביטול אופייה הציוני שהתבטא בסירוב לקבל לשורותיה פועלים ערבים (שמה המלא היה "ההסתדרות הכללית של הפועלים העבריים בארץ ישראל" ופעילותה הראשונה היתה "כיבוש העבודה", כלומר גירוש פועלים ערבים ממקומות עבודה שבעליהם יהודים). יש להפריד ממנה את המפעלים הכלכליים, ולהקים איגודים מקצועיים עצמאיים בשליטת העובדים עצמם, שאינם כפופים לגוף חיצוני. את "קופת חולים" יש להעביר למדינה, שתספק ביטוח בריאות חינם לכל אזרח.

רק ב"מצפן" מצאתי אנשים שהגיעו לאותה מסקנה.

ההסתדרות שלטה עד אמצע שנות ה-80 ב-25% מהמשק הישראלי והיתה התאגיד הכלכלי הגדול ביותר בארץ. היה לה בנק ("בנק הפועלים"), קרן פנסיה ("מבטחים"), חברת בנייה ענקית ("סולל בונה"), מניות שליטה ב"צים" וב"אל-על", "תנובה" ו"המשביר" היו בשליטתה, ובאמצעות "קופת חולים כללית" שלטה ברוב הציבור בארץ. מי שלא שילם "מס חבר" להסתדרות, לא היה לו ביטוח בריאות. "מס חבר" היה למעשה תשלום עבור ביטוח בריאות. המס שולם ישירות ל"קופת המס המרכזית", בה שלטו עסקני מפלגות שנבחרו בבחירות כלליות בהסתדרות ולא באו מאיגודים מקצועיים. "המחלקה לאיגוד מקצועי" שלטה באיגודים על ידי התקציבים שהעבירה "לשכת המס המרכזית" לאיגודים.

מק"י טענה כי ההסתדרות היא "איגוד מקצועי ריאקציוני" ולפי לנין יש לפעול בתוכו כדי לשנותו מבפנים. אני אמרתי שההסתדרות היא תאגיד המהווה את הזרוע הכלכלית של השמאל הציוני ותפקידה לרתום את המאבק המעמדי של הפועלים היהודים (ההסתדרות סירבה לקבל פועלים ערבים…) לשירות המאבק הציוני. "כיבוש העבודה" הבהיר זאת. לכן יש לשנותה ולהקים במקומה איגודים מקצועיים שרק העובדים עצמם – לא עסקני מפלגות – שולטים בהם. את ביטוח הבריאות יש להעביר לידי המדינה שתספק אותו בחינם לכל אזרח. מק"י התנגדה לכל ההצעות הללו וטענה כי פירוק ההסתדרות הוא צעד "אנטי-פועלי".

נאום כרושצ'וב בוועידה ה-20 עורר שאלות רבות בקרב חברי מק"י ולכן נאלצו מנהיגי מק"י להופיע באסיפות בסניפים ולענות עליהן. הם הגנו על כרושצ'וב והצדיקו את דבריו. הופתעתי, כי בעבר הם הגנו בלהט על סטאלין ומדיניותו מול כל ביקורת מצד חברי שורה, אך לאחר נאום כרושצ'וב תמכו לפתע בכל האשמותיו כלפי סטאלין. אם היו משפטי ראווה שקריים בברית-המועצות (בשנים 1939-1936) ומחנות לעבודת כפייה, מדוע לא מתחו מנהיגי מק"י ביקורת על כך לפני נאום כרושצ'וב? מדוע הצדיקו בעבר את כל פשעי מנגנון שלטונו של סטאלין? ומה בדבר מערכת המשפט, המשטרה החשאית, ומנגנון מחנות עבודת הכפייה? הייתכן שבכל פשעי המשטר בברית-המועצות אשם רק אדם אחד – סטאלין? כל מנהיגי מק"י היו חסידי סטאלין נלהבים אך לא ערערו על דברי כרושצ'וב והפכו לפתע למאשימי סטאלין. ואילו חברי שורה שונים, ואני בתוכם, שהעלו בעבר ביקורת כלשהי על מדיניות ברית-המועצות, מצאו עצמם לפתע מתנגדים למנהיגי מק"י שטענו כי סטאלין בלבד אשם בכל פשעי השלטון בברית-המועצות. אישום זה גם מנוגד להשקפה המרכסיסטית אודות "תפקיד היחיד בהיסטוריה", השוללת את הדעה שההיסטוריה נעשית על ידי יחידים ועומדת על כך שהמוני העם – לא מנהיגים דגולים – הם עושי ההיסטוריה. למק"י – ולכל המפלגות הקומוניסטיות – לא היה ניתוח מרכסיסטי של החברה בברית-המועצות. התיאוריה המרכסיסטית לא יכלה לנתח חברה בה אין בעלות פרטית על אמצעי ייצור וכולם – כולל המנהיגים – הם שכירים שאפשר לפטרם ושאינם יכולים להנחיל את תפקידם לצאצאיהם.

כרושצ'וב האשים את סטאלין ותומכיו בטיפוח פולחן אישיות. הפולחן צמח כי סטאלין סימל את הניצחון על הנאציזם. כולם שכחו שהוא כרת הסכם אי-התקפה עם היטלר (ב-1939) והאמין שזה יאריך ימים. אילו הדבר היה תלוי בו לא היתה פורצת מלחמה בין ברית-המועצות לגרמניה, כי סטאלין לא היה תוקף את גרמניה. כשהיטלר הפר את ההסכם ופלש לברית-המועצות ב-22.6.41 נדהם סטאלין וקיבל התמוטטות עצבים ולא היה מסוגל להודיע לעמו על פרוץ המלחמה. שר החוץ מולוטוב עשה זאת במקומו. אך במק"י העריצו את סטאלין ורבים גידלו שפם כמו שפמו. חברי מק"י רבים תלו תמונה של סטאלין בבתיהם. מנהיג מק"י, שמואל מיקוניס, הצהיר שהוא לא תלה תמונה של סטאלין. כשעיתונאי שאל אותו על כך במסיבה בשגרירות ברית-המועצות לרגל יום השנה ה-39 למהפכת 1917, אישר משה סנה: "לא היתה לו תמונה" אך הוסיף: "היה לו פסל". בהדרגה הבנתי שמנהיגי מק"י לא היו בעד סטאלין או נגדו, אלא תמכו תמיד בעמדת הרוב של מנהיגי ברית-המועצות. כל החלטה של הרוב בלשכה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות נתמכה תמיד על ידי הלשכה הפוליטית של מק"י. כך נהגו רוב המפלגות הקומוניסטיות בעולם. אילו הדיחו חסידי סטאלין את כרושצ'וב (והם ניסו לעשות זאת) והוקיעו אותו כפושע, היו מנהיגי מק"י תומכים בכך. מי שהתנגד לגישה זו נשר מהמפלגה או גורש ממנה.

כשחזר משה (מושיק) מחובר מפולין הוא סיפר שפגש שם אלמנה של אחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (פ.ק.פ.). אנשים אלה היו חברים בשמאל הציוני והיגרו לפלשתינה, אך כשראו שהציונות מנשלת פלאחים פלסטינים בסיוע השלטון הבריטי נטשו את הציונות והפכו לקומוניסטים. הם ייסדו את פ.ק.פ. בשנות ה-20. באימפריה הבריטית היו המפלגות הקומוניסטיות בלתי חוקיות. כשנתפס מהגר שהפך לקומוניסט, גירשו אותו לארץ ממנה בא. בשנים 1939-1929 גורשו מפלשתינה כ-3,000 קומוניסטים. רבים נשלחו לרוסיה, שם עבדו תחילה כמומחים למזרח התיכון. אך כשהחל סטאלין "לטהר" את המפלגה בשנות ה-30, נאסרו רבים ונשלחו למחנות עבודת כפייה. רובם מתו שם, אך אלמנותיהם נותרו בחיים. גם האלמנה שמושיק פגש ישבה 18 שנה במחנה עבודת כפייה, אך נשארה סוציאליסטית. מק"י מעולם לא דיווחה על כך ונמנעה מכתיבת ההיסטוריה שלה. לרוב חברי המפלגה אין מושג מי היו מייסדי התנועה הקומוניסטית בפלשתינה ומה קרה להם. כשביקשנו לקרוא מועדון על שמם – לאחר שקיבלו רהביליטאציה מלאה בברית-המועצות – סירבו מנהיגי מק"י לכבד את זכרם.

באותה עת גיליתי את ספרו של טרוצקי "חיי" וגם את ספרו של ג'ון ריד "עשרת הימים שזיעזעו את העולם". לנין צירף המלצה נלהבת לכל מהפכן לקרוא ספר זה. אך במק"י העלימו אותו, כי טרוצקי מוזכר שם תכופות אך סטאלין אינו מוזכר כלל. שני הספרים השפיעו עלי והעניקו לי מבט שונה לגמרי על מהפכת אוקטובר מזה שקיבלתי במק"י מקריאת "קורס קצר של ההיסטוריה של מקב"מ" (המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות), שהיה ספר חובה במק"י. כל ניסיון לקיים במק"י דיון בספרי טרוצקי או ריד נדחה מיד על ידי מנהיגי הסניף והמפלגה. גם אחרי נאום כרושצ'וב אסור היה להזכיר את טרוצקי. למיטב ידיעתי איסור זה קיים עד היום. בכלל, מנהיגי מק"י לא סבלו ביקורת. כשהיתה לי ביקורת כלשהי על מדיניות החוץ של ברית-המועצות ענה לי מאיר וילנר: "יש חברים שתמיד מתלוננים על ריח רע. אולי משהו לא בסדר עם האף שלהם". זה היה היחס הקבוע לביקורת בכל המפלגות הסטליניסטיות.

זמן רב ניסינו "לשנות את המפלגה מבפנים". כששמענו כי בסניף תל אביב יש אנשים הקרובים לדעותינו נפגשנו עמם כדי לתאם את מאבקינו לשינוי המפלגה. כשנודע הדבר למנהיגי המפלגה הם קראו למושיק ולי ל"בירור" אצל אסתר וילנסקה במשרדי ההנהגה ב"בית אליושה" בתל אביב. באנו מוכנים לדיון רעיוני. וילנסקה פתחה: "חברים יקרים, למה לכם להיכנס לעימות הזה, אנחנו מעדיפים לתת לכם מלגות ללמודים במוסקבה". נדהמנו והסתלקנו. נקראנו גם לשיחה בביתו של סנה. הייתי אז מרכסיסט-לניניסט דוגמאטי. אחד מאיתנו, אינני זוכר מי, אמר לסנה: "אבל לנין כתב ש…" וסנה גער בנו מיד: "את לנין תשאירו לי". זו לא היתה פליטת פה אלא הגישה הממוסדת במפלגה, לפיה רק הפירוש שמנהיגי המפלגה נתנו לדברי מרכס ולנין הוא הנכון.

מנהיגי המפלגה טענו שפגישותינו עם חברים מסניף תל אביב הן "פעילות סיעתית" האסורה מ-1921 ומשמשת מאז עילה לגירוש מכל מפלגה קומוניסטית בעולם. כשראינו שאין שום סיכוי "לשנות את המפלגה מבפנים" עזבנו אותה. התאכזבנו ממק"י אך רצינו להמשיך בפעילות פוליטית מאורגנת בצורה דמוקרטית יותר מאשר במק"י. שאפנו להשגת מטרות אחרות ממק"י לכן הקמנו את "הארגון הסוציאליסטי הישראלי" וביטאונו "מצפן". רצינו ארגון שיפעל להקמת משטר בו הכלכלה היא בשליטת העובדים. שללנו את שלטון המפלגה בברית-המועצות. חתרנו להקמת שלטון מועצות עובדים במקומות העבודה ושלטון מועצה ארצית – שחבריה באים ממועצות עובדים מקומיות – במדינה כולה. כיוון שעמדתנו לגבי 1) הסכסוך הישראלי-ערבי, 2) ההסתדרות והחברה הישראלית, ו-3) המפלגה והמשטר בברית-המועצות, היתה שונה לגמרי מזו של מק"י – או של כל גוף אחר בישראל – ואיש בארץ לא הביע דעות דומות לשלנו, הערכנו שיש מקום להקים ארגון שיפיץ בארץ דעות אלה.

כשהדפסנו את "שלום, שלום, ואין שלום" ראינו כי די קל – ולא יקר במיוחד – להדפיס ירחון. הקושי הוא בהפצה, לא בהדפסה. הערכנו אז כי יש סיכוי סביר שכמה עשרות אנשי שמאל ברחבי הארץ יהיו מעוניינים בירחון כזה, ויהיו מוכנים לממנו ולהפיצו. לכן התקשרנו אל עודד פילבסקי וירמיהו קפלן בתל אביב ויחד החלטנו להקים ארגון ששמו "הארגון הסוציאליסטי הישראלי". חיים הנגבי הציע לקרוא לביטאון הארגון בשם "מצפן", כי הוא מראה כיוון חדש בפוליטיקה.

ב-1962 היינו כתריסר חברים והיה לנו עוד כמספר הזה אוהדים. העיתונות התעלמה מהקמת הארגון וראתה בנו אוסף תמהונים. עד מלחמת 1967 לא התייחסו אלינו כלל. אחרי ניצחון צה"ל ב-1967 על צבאות מצרים-סוריה-ירדן חשבו כולם בארץ ובעולם שאם ישראל תחזיר למצרים וסוריה את השטחים שכבשה מהם, הן יכרתו עמה שלום ויסתיים הסכסוך הישראלי-ערבי. ממשלת אשכול הסכימה ב-1967 להחזיר את סיני למצרים ואת הגולן לסוריה, אך החזיקה בעזה ובגדה המערבית (וסיפחה את ירושלים).

"מצפן" היה הביטאון היחיד שאמר כי כל עוד העם הפלסטיני כבוש על ידי ישראל, וכל עוד שאיפותיו לעצמאות לא באו על סיפוקן לפחות בחלק משטח פלשתינה, לא יהיה שלום. אך ב-1967 טענו כל המפלגות – והציבור – בישראל שאין עם פלסטיני. רק מאז האינתיפאדה הראשונה ב-1987 הפכו דעות "מצפן" על קיום עם פלסטיני, שכל עוד לא מומשו שאיפותיו לעצמאות בחלק מפלשתינה הוא ייאבק למימושן ולא יהיה קץ לסכסוך, לנחלת הציבור הישראלי.

בינתיים פורקה ההסתדרות וגם שלטון המפלגה בברית-המועצות קרס. כך שרוב ההערכות הפוליטיות של ארגון "מצפן" התממשו – אך לא מטרותיו.

כשאני עושה ב-2008 מאזן של פעילותי ב"מצפן" ושואל את עצמי אם הזמן והמאמצים שהשקעתי במאות הפגנות, הרצאות, אסיפות. כתיבת מאמרים ומאמצים לאיסוף תרומות וגיוס אוהדים – שלא הביאו למימוש מטרות הארגון – היו לשווא, תשובתי היא: גם אילו ידעתי מראש שפעילותי לא תשיג את מטרתה, הרי כאדם בעל מצפון חברתי לא הייתי פועל אחרת.

אינני חושב ש"מצפן" נכשל. רוב תחזיותיו התאמתו, חלק מעמדותיו מקובלות על רבים בציבור הישראלי כיום ופעילותו הראתה לפלסטינים שישראלים אינם בהכרח ציונים ולישראלים – שסיבת הסכסוך אינה "שנאת יהודים" אלא הציונות שדחקה את הפלסטינים מאדמותיהם ומעצמאות. "מצפן" רואה בציונות תופעה חולפת הנוגדת את טובת רוב הישראלים. הסכסוך בפלסטין בהחלט ניתן לפתרון ולאחר שקיעת הציונות יכולים יהודים וערבים להקים מדינה חילונית ודמוקרטית משותפת ולחיות בשיתוף פורה כפי שחיו לפני הופעת הציונות.

"מצפן" גם הציב חלופה ל"סוציאליזם" המבוססת על שלטון מועצות עובדים ולא על שלטון מפלגה. ניהול הכלכלה והחברה בידי מועצות העובדים ניתן למימוש ולא רחוק היום בו ישתכנעו בכך רבים ויפעלו למימוש אופציה זו.

מטרות "מצפן" טרם מומשו – וטרם התיישנו.

את משימותיו ישלים דור חדש של מהפכנים בעתיד.

ספטמבר 2008

לאתר הספרים של עקי אור

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: