מדוע הצטרפתי ל"מצפן" – אילן שליף

29 ביולי 2008

in סיפורים אישיים

נולדתי בירושלים בשנת 1937, בעיצומה של ההתקוממות הפלסטינית נגד השלטון הבריטי ("המרד הערבי"). אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא של הובלת סלע גדול ברחוב – שלושה מטרים ממיטתי. הסלע נועד למצבה לזכר איש מודיעין של ה"הגנה" שנהרג על ידי פלסטיני בסוף הרחוב, כחמישה בתים מביתנו (כעבור שנים ראיתי את המצבה, ולפי התאריך הבנתי שזה קרה כשהייתי בן שנתיים).

בגיל תשע הגעתי למסקנה שהרעיון על כוח עליון כל-יכול מקפל בתוכו סתירה שאינה ניתנת ליישוב והפכתי לאתאיסט. בתחילת אותה שנה החליטו הבנים בכיתה להכריז חרם על הבנות – אני סירבתי להשתתף, מאחר שמרבית שותפי למשחקים בשכונה היו בנות.

בערך באותה התקופה קראתי את הספר "האח האובד", על הרפתקאות של ילדים בזמן המהפכה ברוסיה בשנת 1917. תוך הזדהות איתם ושאט נפש מהתנהגות ה"לבנים" אימצתי לי את התמיכה במהפכה הסוציאליסטית.

השכונה שבה גרתי בפרברי ירושלים גבלה בשטחי מרעה ובוסתנים של ערבים, ובשביל שבו עברו פועלים מהכפר הערבי עין כרם לעבודה במחצבה סמוכה לעיר. לעיתים נהגנו לצפותבהם בשובם מן העבודה, לברכם לשלום "מרחבא" ולקבל את התשובה הדומה. גם המפגשעם הרועים היה מאלף. זכורים לי במיוחד שני מקרים:

באחד, שני צעירים ערבים רעו עדר כבשים ליד השכונה. כשהתקרבנו אליהם פצח אחד מהם בשיר – "ילדים וילדות, מי רוצה לקבל מכות, כל הלילה לא ישנתי, בחורה יפה זיינתי"… הרועה השני הגיב על כך בעברית בסיסית – "ערבי מדבר ככה ערבי לא טוב".

בשני, רועים עברו עם עדרם ברחוב הראשי בשכונה, משדה בצידו האחד לשדה בצידו האחר. מעבר זה הקל עליהם למנוע מן הכבשים להתפרץ לבוסתנים הסמוכים. כמה פעילים של ההגנה תקפו אותם באלות על שהעזו לעבור ברחוב. רגשותי היו חד משמעיים לצידם של הרועים (כעבור שנים, כשהצטרפתי לקיבוץ, השקעתי מאמצים רבים כדי להיותרועה צאן).

דעתי על המשפחה הגרעינית בסביבה העירונית היתה שלילית באופן נחרץ. מאחר שבסביבתי היה מקובל שבני הנעורים מצטרפים לתנועות הנוער ולאחר גמר התיכון מצטרפים לקיבוץ, מסלול החיים נראה די ברור.

גם אני הצטרפתי לתנועת נוער, ולאחר הפסקה הצטרפתי בגיל ארבע-עשרה וחצי לתנועת השומר הצעיר, שנתפסה אצלי כתומכת במהפכה וכאופוזיציה למפלגת השלטון מפא"י,שהיתה מאוסה בבית הורי.

בשנתיים של חברותי בתנועת הנוער זכיתי להשכלה פוליטית יסודית – הן בפעולות והן בהכוונה לספרות מרקסיסטית: מרכס, אנגלס, לנין, סטלין, ברוכוב ואחרים. בתנועה "מכרו" לנו את הרעיון שדרכם של יהודי העולם לחברה קומוניסטית מותנית בריכוזם בארץ ישראל והסבתם המקצועית לעבודה גופנית – להפוך את הפירמידה (מרעיון עיוועים זה התפכחתי ב-1966, כאשר אשליותי על כך שהקיבוץ הוא תא מהפכני במאבק לקראת המהפכה התפוגגו, וקומוניסט ותיק בעיר אשקלון הוכיח לי בשיחה רצינית כמה מופרך הרעיון בדבר הצורך בריכוז מהגרי כל עם במולדתו).

התפתחות השקפתי המהפכנית, מזאת האוטוריטרית לאנטי-אוטוריטרית, היתה הדרגתית. הגירסה הפוליטית הראשונה שלי היתה המרכסיסטית-לניניסטית, שבה דגלו בשומר הצעיר. כשהצטרפתי לקיבוץ בגיל 17 שאלתי בספריה את שני הכרכים הראשונים של כתבי מאו בעברית, וגירסתו העממית יותר נראתה לי עדיפה.

במשך השנים, ובייחוד בעת המחלוקת הגדולה בין ברית המועצות לסין, התחדדה אצליהדחייה של המודל הסובייטי. שני טקסטים תרמו לכך במיוחד. אחד היה ספר על הקולקטיביזציה הראשונית בסין – צעד נואש של האיכרים העניים למנוע את חזרת הקפיטליזם לכפר לאחר חלוקת האדמות (ספר זה, שנקרא "גאות סוציאליסטית באזורים הכפריים של סין" – Socialist Upsurge in China Countryside – זמין עכשיו באינטרנט). מאחר שתהליך זה היה מנוגד לדוֹגמה המרכסיסטית-לניניסטית ומאחר שהיה מחוץ לשליטה המפלגתית, ניסתה הביורוקרטיה המפלגתית לחבל בתהליך ולעצור אותו. הספרהוא אסופה של סיפורים על ההתארגנות של איכרים עניים לקולקטיבים ועל האופן שבו התגברו על המחסור באמצעי ייצור – כולל משיכה של המחרשות בידי הגברים כתחליף לתאואים שלא היו בבעלותם. כל סיפור כזה לווה בקטע של העורך, שלאחר מכן התברר שהוא מאו עצמו.

הטקסט השני, שאף הוא זמין באינטרנט, היה מאמרו התיאורטי של מאו משנת 1950 “על טיפול נכון בניגודים שבין האנשים" (Correct Handling of Contradictions among the People). מאמר זה מצביע על הדינמיקה שאין למנעה בדרך הרגילה, שבה הביורוקרטיה המפלגתית תתנוון בהכרח ותתדרדר למעמד שליט חדש.

על מצפן שמעתי לראשונה במחצית הראשונה של 1967 וגם ראיתי חברי מצפן – כולל בהפגנת 1 במאי, שבה הפיצו את עיתון מצפן. קניתי עותק, ובשבוע שלאחר מכן שלחתימכתב לכתובת של מצפן… תשובה קיבלתי רק אחרי שהשתחררתי מגיוס למילואים במלחמת ששת הימים. באסיפה הכללית שהתכנסה מייד לאחר המלחמה, אצל ג'ברא ניקולא אם אינני טועה, התקבלתי כמועמד לחברות במצפן. בשנת 1969 גורשתי סופית מהקיבוץ (נגבה) בגלל הפעילות האנטי-ציונית שלי.

בסוף שנות השבעים (או 1980), לאחר שנים של חברות פעילה בארגון, ובכלל זה מילוי התפקיד כפוי הטובה של גזבר, החלפתי את מעמדי מחבר לאוהד. החלטתי על כך בעקבותמקרה שפגע בי קשות. וכך היה: לאחר ויכוחים רבים, שבהם טענתי ששווה לנסות בית דפוס זול יותר מאשר דפוס מל"ן, שבו הדפסנו את העיתונים, התקבלה ברוב דעות החלטה לנסות זאת. אבל, כאשר היה צורך לבצע זאת הלכה למעשה, שני חברים שטיפלו בהוצאת העיתון, חיים הנגבי ואברהם טייבלום, החליטו על דעת עצמם לא לקיים את ההחלטה ומסרו את ההדפסה לדפוס מל"ן. מאחר שתגובת שאר החברים על הפרה בוטה זו שלהדמוקרטיה הפנימית לא היתה בהתאם לחומרת המעשה, ראיתי בכך פגיעה קשה בעקרון השוויון והחברות.

לאחר שנים אחדות, בזמן הקמת הרשימה המתקדמת לשלום, חזרתי לפעילות פוליטית מלאה יותר, ובעקבות זאת חידשתי את חברותי במצפן.

תל אביב, יולי 2008

לאתר של אילן שליף http://www.shalif.com/anarchy
לחלק העברי של האתר http://www.shalif.com/anarchy/hebticles.html

 

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: