פיקניק על החורבות – מאת ב. מוראד (חיים הנגבי)

10 בדצמבר 1975

in גיליון-75: נובמבר-דצמבר 1975, מאמרים

‏ימים ספורים לאחר תום הקרבות בגדה המערבית, לאחר שהושלם כיבושה על- ידי ישראל ביוני 1967, הוחל בפיצוץ של שלושה כפרים ערביים באיזור לטרון: יאלו, עמאוס ובית-נובא. התירוצים הרגילים לא תפסו במקרה זה. אי-אפשר היה לומר כי "התושבים נסו על נפשם ועזבו את בתיהם" או כי "במהלך הקרבות אירעו חריגים…"

‏הכיבוש תם והתושבים נותרו בבתיהם. ‏שלטונות ישראל החליטו לגרש את התושבים ולפוצץ את הבתים. וכך עשו. הביטוי הידוע בדרך כלל לתיאור מעשי הרס ברבריים אומר כי "לא נותרה אבן על אבן". וכך באמת קרה. ההרס השיטתי לא הותיר אבן על אבן. את ההריסות החליקו הבולדוזרים. את אבני הבניין לקחו.

‏שלושת הכפרים הפכו לשדה חלק, עד ‏כי כעבור זמן קצר קשה היה לאדם, שלא ידע את סיפור המעשה, להבחין כי במקום זה היו כפרים. מאז ועד היום הפכו השמות יאלו, עמאוס ובית-נובא לסמל מסמלי הכיבוש (או, כפי שהדבר קרוי בארץ: ‏"חומר הסתה בידי שונאי ישראל"; ביטוי הנועד לרמוז כי סיפור כפרי לטרון, כמו הרבה סיפורים אחרים, הוא פרי הסתה, יציר דמיון, שקר בשרשרת השקרים המופצים על-ידי שונאי ישראל, אנטישמים וכל השאר).

‏והנה, באחד מימי ספטמבר בישרה הטלביזיה הישראלית לקהל צופיה, כי נפתח אתר נופש ליד לטרון, וכי בשבת הראשונה לפתיחתו באו לנפוש בו אלפי ישראלים, על טפם, על רכבם ועל ציוד הפיקניק שלהם.

‏אלא שמה שהסתירה הטלביזיה גילה ‏"הארץ" (26.9.75) במסגרת שירות לקוראיו. בכתבה מלווה מפות מספר אלי אלעד:

‏"פארק חדש, יוצא-דופן בנופים ההרריים-כפריים-חקלאיים… פארק קנדה… את הפארק הקימה הקרן הקיימת בכספי יהדות קנדה… עלה בידי מתכנניו לא לפגוע במראה הבתולי של שטח הגבעות והטרשים… ייחוד אחר של פארק לטרון בבוסתני-הפרי, במשוכות הגפן ובכל אותה חקלאות כפרית-הררית שנעלמה כמעט לגמרי מנופי ישראל ואשר משהו מאווירתה ואופיה נשתמר בכמה מקטעי הפארק… בעבר היה כאן הכפר עמאוס… ‏ממשיכה הדרך למה שהיה הכפר יאלו… ‏איזור המידרגים (טראסות)… עצי תאנה, חרוב, רגוז, משוכות סברס ועוד…"

‏יפה, הא?!

‏מוסיף כתב "הארץ" כי יש "להמשיך לשמר את אווירת הבתוליות של הפארק ובעיקר להחדיר בקרב המבקרים בפארק כללי התנהגות נאותים, ללא שיירים בסגנון הישראלי המזהם".

‏איזה מילים! איזו תרבות!

‏במסורות שונות ובתרבויות שונות יש כללים לכיבוד המת. אנו עצמנו קוראים בעיתונות הישראלית מדי פעם על חילול של קבר יהודי, בארץ זו או בארץ אחרת. ואז פורצות צווחות, ונזרקות האשמות ‏קולקטיביות, על עמים שלמים ועל תרבויות שלמות. מטורף, או סתם אנטישמי, צייר צלב קרס על קבר יהודי אי-שם – ומיד נשמעת הזעקה: "העולם כולו נגדנו!"

‏אך תארו לכם קבוצה מאורגנת עורכת אורגיה של זלילה וסביאה על קברו של מאן-דהו… סוף העולם! והנה הדבר מתרחש לנגד עינינו. לא חילול קדושת המת. גרוע מכך: חילול קדושת החי. לא מעשה של יחיד מטורף – אלא מדיניות של רשות ממלכתית. לא קישקוש אלמוני על קבר, אלא ריקוד המוני על קברותיהם של המוני פלאחים חיים.

‏כי הריסות יאלו, עמאוס ובית-נובא – כמו הפארק הזה – הם מצבה לעם שלם, חי, פועל ונאבק. עם הלוחם על זכויותיו האנושיות והלאומיות. ומי שחוגג על מצבה כזו כורה קבר לעצמו.

‏אכן זקוקים אנו ל"כללי התנהגות נאותים" – הווה אומר: לשוויון בין יהודי ישראל לערביי פלסטין. זקוקים אנו גם לטאטוא של "שיירים בסגנון הישראלי המזהם" – הווה אומר: סוף לכיבוש וקץ לנישול; לשון אחר: השבת מלוא הזכויות האנושיות והלאומיות לעם הערבי הפלסטיני.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: