מרדיקליזם זעיר-בורגני לבניית המפלגה המהפכנית של מעמד הפועלים

10 בינואר 1971

in גיליון-57: ינואר 1971, מסמכים

גילוי דעת של קבוצה שפרשה מ"מצפן"

לאחר תקופה של ויכוחים פנימיים חריפים, אשר שיתקו למעשה את עיקר פעילותו של "האירגון הסוציאליסטי הישראלי", לאחר תקופה של התארגנויות סיעתיות, אשר תרמו להבהרת האופי הפוליטי של הזרמים השונים וההבדלים העמוקים ביניהם, התפלגו ממנו שתי סיעות.

הפילוג לא היה אלא סיומו ההגיוני של תהליך אשר נבע מן התפיסה היסודית של הקבוצה שייסדה והנהיגה את האירגון החל מ-1962. הקבוצה, שהחלה בביקורת מתונה של המפלגות הסטאליניסטיות בארץ ובעולם, התפתחה לאט שמאלה, מבלי שהגיעה אי פעם לחידוש הקשר החי עם המרכסיזם המהפכני. הדבר התבטא באופן בניית האירגון, בתפיסה שלפיה ניתן להקים אירגון מהפכני ללא פרוגרמה ברורה. נטייה זו לזלזל בתיאוריה ופרוגרמה, שהיא כשלעצמה מנוגדת לעקרונות המרכסיזם המהפכני – התנקמה באירגון בכך שהצטרפו אליו אלמנטים בעלי השקפות שונות עד כדי כך, שיותר ויותר שותקו אפשרויותיו לפעול. גישה זו לשאלת בניית המפלגה מצאה את המשכה בסירוב להכיר בנחיצות מפלגה עולמית של הפרולטריון, האינטרנציונל, שהקמתו עמדה בתקופות שונות במרכז פעילותם של מרכס, אנגלס, לנין וטרוצקי. יתר על כן, מעולם לא עיכל "מצפן" כראוי את רעיון המהפכה הפרולטרית, את מקומו המרכזי, את תפקידו של מעמד הפועלים כמנהיג המהפכה הסוציאליסטית. מכאן זיקתו הבלתי פוסקת לאירגונים וזרמים לא פרולטריים בעולם כולו ובמזרח התיכון. הזיקה למאבק הגרילה באמריקה הלטינית ובעיקר לצ'ה גבארה, הזיקה המיוחדת למאבקי סטודנטים, ל"אנטי אימפריאליזם" בלתי מעמדי, הכרוך בשמותיהם של אישים כסארטר וברטראנד ראסל – ביטאה את המחיצה שנשארה בין "מצפן" לבין האינטרנציונליזם הפרולטארי. יחד עם אירגונים דומים בארצות אחרות, שנותקו מן הסטאליניזם אך נשארו באמצע הדרך, משקף "מצפן" זרם פוליטי בעל ממדים בינלאומיים, המכונה צנטריזם.

במזרח התיכון הובילה גישה צנטריסטית זו עד יוני 1967, להפרזה שיטתית באפשרויותיהן של הנהגות זעיר בורגניות (מצרים, סוריה) להיאבק נגד האימפריאליזם, להתפתח, בלחץ המאורעות, לעבר עמדות סוציאליסטיות ולהתעלמות מאופיים האנטי פרולטרי של משטרים אלה. במקביל, נתפס המאבק נגד הציונות בישראל לא כמאבק מעמדי, מאבק על השלטון בין הפרולטריון לבורגנות – אלא כמאבק ל"דה-ציוניזציה" של מדינת ישראל, יחד עם אירגונים ומפלגות בעלי אידיאולוגיה לא ציונית, או אנטי-ציונית. מכאן ההשתתפות בתנועת "העולם הזה" לפני מלחמת 67'.

המלחמה ותוצאותיה טפחו על פניהם של אנשי "מצפן". מצד אחד הוכחה – באופן שאינו משתמע לשתי פנים – פשיטת הרגל של ההנהגות ה"לאומיות", ואילו בישראל הוכיחה "החזית הלאומית" (להוציא את רק"ח הכפופה למדיניות הקרמלין) – את האוטופיה שב"דה-ציוניזציה" כשלב נפרד מן הסוציאליזם. אולם לא היה בלקחים אלה כדי לשנות את אופיו הצנטריסטי של "האירגון הסוציאליסטי הישראלי". אם, באופן סטיכי, ללא בירור רציני ומעמיק – הושם עתה הדגש על המהפכה הסוציאליסטית במזרח התיכון, כדרך האחת והיחידה לפתרון בעיותיו, הרי לא הובן הקשר האורגני בין מהפכה זו לבין מעמד הפועלים. במקביל, יצרו מנהיגי האירגון את ה"תיאוריה" של המיוחדות שבמדינה הציונית, על מנת להצדיק את שלילת ההשתתפות במאבק המעמדי בישראל. על פי "תיאוריה" זו – מעמד הפועלים הישראלי אינו נפרד, באופן מהותי, מן המעמדות השליטים בזיקתו האובייקטיבית למפעל הציוני הקולוניאלי, למדיניות הכיבוש, הסיפוח והדיכוי, למדיניות של קשר אמיץ עם האימפריאליזם.

אופיו הצנטריסטי של "מצפן" מסביר את העובדה כי שמונה שנים לאחר היווסדו אין לאירגון זה פרוגרמה משלו. אופי זה מסביר גם את סירובו לבקר את ה"חזית הדמוקרטית", כאשר זו נטתה לראות ב"ליכוד הלאומי" עם אירגונים זעיר בורגניים ובורגניים – אלטרנטיבה למאבק פרולטרי עקיב כדרך האחת לפתרון הבעיה הפלשתינאית. כמובן שלכל אלה נמצאו הצדקות, אם ב"מיוחדות" של הציונות ושל המהפכנים הפועלים במדינה הציונית, ואם בכך שאין בני עם כובש זכאים לבקר את האירגונים של העם הנכבש והמדוכא. לעומת זאת אומר האינטרנציונליזם שלנו כי ביקורת הדדית ויסודית היא תנאי הכרחי למאבק משותף.

המיעוט שפרש מ"מצפן" מייצג את ההשקפה הפרולטרית-מהפכנית. אנו קובעים כי הציונות, אחרי הקמתה של מדינת ישראל, הינה הצורה המדינית הספציפית בה שולטת הבורגנות הישראלית; היינו, שמדינת ישראל הינה מדינה מעמדית, מדינה בורגנית, בה המעמד השליט הוא הבורגנות הישראלית והציונות – צורת שלטונה המדיני. לא ניתן להפריד את אופיה הציוני מאופיה הבורגני של מדינה זו. העובדה כי המדינה מנוהלת על ידי נציגיה של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית אינה סותרת את העובדה כי הבורגנות היא המעמד השליט, כפי שהיא המעמד השליט בשבדיה, בה נמצאת הסוציאל-דמוקרטיה בשלטון מזה 40 שנה (לבדה, ולא בשותפות עם מפלגות בורגניות טיפוסיות כמו המפלגות הדתיות והליברלים בישראל). אנו מסרבים להחליף את הקביעה הברורה הזו, את ניגודי האינטרסים בין הבורגנות לפרולטריון, בשיקולים היוצאים מדרגת הכרתו הנוכחית של חלקו היהודי של הפרולטריון הישראלי. המדינה הציונית מהווה ראש גשר של האימפריאליזם במזרח התיכון ונהנית מתמיכתו הצבאית והכלכלית – בראש ובראשונה משום שהפרולטריון היהודי מושפע ונגרר אחר התעמולה והאידיאולוגיה הציונית. אולם היגררות זו אינה גזירת גורל. להיפך, רק מלחמת המעמדות, רק השתתפותה של מפלגה מרכסיסטית מהפכנית במאבק זה יכולות לשחרר את מעמד הפועלים מהיגררותו אחר הבורגנות ומשרתיה, מקרב הביורוקרטיה ההסתדרותית ומקרב הסוציאל-דמוקרטיה על גווניה השונים; מהיגררותו אחר מפלגה בורגנית כ"חירות", המנצלת את התמרמרותו הלגיטימית של חלק מהפרולטריון הישראלי נגד ההסתדרות. מאפייניהם המיוחדים של החברה הישראלית ושל מעמד הפועלים בה יקבעו את הטקטיקה המיוחדת, את הסיסמאות המיוחדות של המפלגה המהפכנית – אך אל להם לשמש תירוץ לזנוח את מלחמת המעמדות, לבודד בכך את מעמד הפועלים הישראלי ממעמד הפועלים המזרח תיכוני והעולמי. רק דרך מאבקו המעמדי, דרך בניית איגודים מקצועיים עצמאיים ולוחמים – יגיע מעמד הפועלים הישראלי להכרה מי הם אויביו ומי שותפיו; יגיע להכרה מהפכנית ואינטרנציונליסטית, לתפיסת השלטון, להריסת המדינה הבורגנית-ציונית, להגשמת זכותו של העם הפלשתינאי להגדרה עצמית. דרך זו היא היחידה להיאבק ביעילות וברצינות בציונות. חשיבותו של מעמד הפועלים בישראל במאבק נגד הציונות, בפתרון הבעיה הפלשתינאית, בבניית החברה הסוציאליסטית במזרח התיכון – הינה עצומה. משום כך, כלוחמים עקביים למהפכה סוציאליסטית באזורנו ובעולם, מקומנו הוא בתוך הפרולטריון הישראלי.

"האירגון הסוציאליסטי הישראלי" התפתח בראשית שנות ה-60, בתום תקופה של התייצבות יחסית של האימפריאליזם, אשר אופשרה על ידי ניטרולו של הפרולטריון האירופי לאחר מלחמת העולם השנייה, באמצעות הסטאליניזם אשר הגיע אז לשיאו. תופעת ה"צנטריזם" בעולם כולו, כמו בישראל, ינקה מהתייצבות זמנית זו, אשר הוא תופסה כשלב היסטורי חדש, בו התגבר האימפריאליזם על סתירותיו הבסיסיות. מכאן ההסתמכות על תחליפים למאבק הפרולטריון, למציאת תרופות פלא כגון מאבקי גרילה, מאבקי נוער המנותקים ממלחמת המעמדות; מכאן חיפוש מקורות ההתנגדות למשטרים הקיימים בתופעות של "ניכור", בביקורת אידיאולוגית של חברות "השפע"; מכאן הנטייה להיגרר אחר הנהגות לאומיות בארצות הבלתי מפותחות. שלוש השנים האחרונות הוכיחו כי אין ל"תיאוריות" "חדשות" אלה על מה להסתמך. אם מלחמת יוני 67' ותוצאותיה הוכיחו את אוזלת ידן של ההנהגות הזעיר בורגניות, את פחדן מן ההמונים, את בריתן האובייקטיבית עם האימפריאליזם נגד כל מאבק המונים (נאצר וחלקו בטבח שנערך בפלשתינאים בירדן) – הרי הוכיחה השביתה הכללית בצרפת, כמו התגייסותו של מעמד הפועלים בצ'כוסלובקיה ב-68' – כי האלטרנטיבה היחידה לאימפריאליזם ולסטאליניזם היא המהפכה הסוציאליסטית של מעמד הפועלים העולמי. המשבר המוניטרי הבינלאומי, משבר הבורסה הניו יורקית, מדיניות האבטלה המלווה באינפלציה מתמדת – מצד אחד,

ומצד שני – עלייתו לבמה הפוליטית של מעמד הפועלים באמריקה הלטינית, מאבקיו המחריפים של מעמד הפועלים באיטליה, בצרפת, באנגליה, בגרמניה – התסיסה במעמד הפועלים בארצות שבשליטת הביורוקרטיה, ועד חידוד המאבק המעמדי בארצות הברית עצמה, מבצר האימפריאליזם – כל אלה מוכיחים כי תקופתנו היתה ונשארה תקופת המהפכה הפרולטרית הבינלאומית.

מייסדי ומנהיגי "האירגון הסוציאליסטי הישראלי" שייכים לזרם בינלאומי של זעיר-בורגנות רדיקלית, המסרבת להשתתף במאבק זה. בעקבות מאורעות 1968 הם נגררו יותר ויותר אחר השקפות העומדות בניגוד למאבקו של הפרולטריון הבינלאומי. האידיאליזציה של מאבקי נוער במנותק ממלחמת המעמדות, חוסר תפיסה ברורה, המתבטאת בסירוב להכין פרוגרמה, אם לגבי העמדות הבינלאומיות אם לגבי העמדות במזרח התיכון, חוסר ההכרה בצורך שבמפלגה בינלאומית של מעמד הפועלים, כל אלה הם מסימניה המובהקים של זעיר-בורגנות רדיקלית זו. "התיאוריה המיוחדת" של "מצפן" לגבי ישראל אינה אלא היישום המיוחד של תפיסתם הכללית – לגבי חלק זה של העולם.

הקשרים האמיצים הקושרים את ארצות המזרח התיכון זו לזו, העובדה כי אזור זה מהווה חטיבה פוליטית-כלכלית בלתי נפרדת, רצונם הבלתי ניתן לערעור של ההמונים הערבים באיחוד לאומי – כל אלה קובעים את הצורך במפלגה פרולטרית מזרח תיכונית כחלק ממפלגתו העולמית של מעמד הפועלים. מפלגה זו חייבת להתבסס על פרוגרמה אחת, על אותה פרספקטיבה מהפכנית, לתאם את מדיניותה בקרב מעמד הפועלים של הארצות השונות באזור. הצורך במפלגה מזרח תיכונית הוא הביטוי העליון לקשר שבין פועלי כל ארצות האזור, הן בתהליך המהפכה, הן בבניית החברה הסוציאליסטית לאחר תפיסת השלטון. מפלגה זו יכולה לקום רק על בסיס פרוגרמה ברורה ועקרונות בלתי מתפשרים. עליה להסיק את כל הלקחים הן של מלחמת יוני 67' ופשיטת הרגל של ההנהגות הזעיר-בורגניות, המנסות לתפוס את מקומה של הבורגנות המקומית בהקמת קפיטליזם לאומי – הן את לקחיה של מלחמת האזרחים בירדן בקיץ של שנה זו. האלטרנטיבה האחת והיחידה להנהגות הזעיר-בורגניות הוא הפרולטריון המזרח תיכוני, המוביל אחריו את המוני העניים בכפר ובעיר בדרכו לכינון הדיקטטורה של הפרולטריון. רק הנהגה זו תוכל לבצע את הרפורמות האגרריות, לאחד את האומה הערבית ואת המזרח התיכון בפדרציה סוציאליסטית, לבנות את הבסיס הכלכלי לחברה סוציאליסטית. על הפרק עומדת המהפכה הפרולטרית ולא שום שלבי ביניים אחרים. הן באמריקה הלטינית, הן באפריקה, כמו באזורנו, הוכחה כאוטופית וריאקציונית האפשרות של שחרור מן האימפריאליזם, ביצוע המהפכה הדמוקרטית-בורגנית – עם הנהגות לא פרולטריות. הופעתו מחדש של הפרולטריון בזירה הפוליטית באמריקה הלטינית, ככוח חברתי יחיד המסוגל להיאבק בעקביות נגד האימפריאליזם, הבורגנות הקומפרדורית וההנהגות ה"לאומיות" הזעיר-בורגניות – מראה את הדרך בו ילך הפרולטריון המזרח תיכוני.

מפלגתו של מעמד הפועלים במזרח התיכון חייבת ללמוד את כל הלקחים ממלחמת האזרחים בירדן ומפשיטת הרגל של הפרוגרמות של כל האירגונים הפלשתינאים, כולל אירגון "החזית הדמוקרטית". הניצחון על המעמדות הריאקציוניים אינו יכול לבוא על ידי חזיתות ובריתות לאומיות, אלא על ידי מאבק מעמדי עקבי בו שומרת המפלגה המהפכנית על עצמאותה הפוליטית והאירגונית. אירגונים כ"אל-פתח" או "א-צעיקה" – מוכנים תמיד לבגוד בהמונים. המפלגה של מעמד הפועלים יכולה לשתף איתם פעולה רק תוך שמירה על תוכניתה הפוליטית וחובתה לחשוף תמיד לפני ההמונים את פרצופם האמיתי, את בריתם עם המעמדות הריאקציוניים. המהפכה בארצות ערב ופתרון הבעיה הפלשתינאית ייתכנו רק דרך התקוממות המונים ותפיסת השלטון בכל ארץ וארץ. מכאן משתמע שלא ניתן לעשות את הוויתור הקטן ביותר למאבק נפרד של הפלשתינאים בירדן, בלבנון, בסוריה, וכי המפלגה המהפכנית חייבת להסביר ולפעול לשיתופם במאבק מעמד הפועלים והאיכרות הענייה באותן ארצות למען מיגור המשטרים הקיימים. מכאן משתמע, כמו כן, כי אין "המאבק המזוין" תחליף להתקוממות ההמונים עצמם. השימוש במאבק מזוין יכול להיעשות רק במידה שהוא כפוף לפעולה בקרב מעמד הפועלים – כמו שכפופה טקטיקה לאסטרטגיה. והפעולה בקרב מעמד הפועלים חייבת לקחת בחשבון את חוקי תנועתו של הפרולטריון, את רמת הכרתו, את אירגוניו, את הסיטואציה החברתית המוחשית בה הוא נמצא. על המהפכנים בכל ארצות ערב לערוך את המאזן, להסיק את כל הלקחים של השנים האחרונות במזרח התיכון; תבוסת יוני 67', תבוסת ההתקוממות בעיראק ב-68', מלחמת האזרחים בירדן ב-1970. רק כך תיתכן בנייתה של המפלגה הפרולטרית המהפכנית באזור. הפילוג שחל ב"מצפן", כמו המשבר הפוקד את אירגון "החזית הדמוקרטית", יכול להוות נקודת מפנה להגשמת משימה זו.

אירגון "מצפן" סרב וממשיך לסרב להכריע בשאלות מרכזיות כמו המאבק המזוין, כמו ההיגררות של "החזית הדמוקרטית" אחר "אל-פתח". בהתייחסותו ל"חזית הדמוקרטית", המנסה לתת תשובה משלה לבעיות האזור, צורת המהפכה ואירגון האזור לאחריה – נמנע "מצפן" להציג עמדה משלו מלבד באשר לבעיה אחת ובודדה – זכות ההגדרה העצמית של היהודים במזרח התיכון!

אירגון "מצפן" שלאחר הפילוג אינו אלא המשכו של "מצפן" המסורתי, המאופיין בהטרוגניות פוליטית, באי עקיבות מתמדת, בהשתמטות מן המאבק לגיוסו של הפרולטריון הישראלי נגד המדינה הציונית, כחלק מן המאבק לכיבוש השלטון במזרח התיכון כולו ולכינון הפדרציה הסוציאליסטית באזור. בתור שכזה אין הוא יכול למלא את המשימה של הכנת הנהגת המהפכה הסוציאליסטית.

קדימה לבניית מפלגתו של מעמד הפועלים בישראל ובמזרח התיכון!

ת.ד. 10054, ירושלים

‏[תשובה לפורשים]

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: