ויכוח עם הפורשים: מליצות שמאליות ומשמעות ימנית – עודד פילבסקי

10 בנובמבר 1970

in גיליון-56: נובמבר 1970, מאמרים, מסמכים

כדי להבין את משמעות הביקורת של הברית הקומוניסטית על האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן"), מן הראוי לצטט כמה קטעים ממצעה.

סעיף 4 במצע מדבר על "הזדהות עם העם הווייטנאמי, העם הקובני, העם הפלשתינאי וכל העמים שהתנגדותם הגיבורה לאימפריאליזם לא רק מובילה אותם לדרך מהפכנית ולהשתתפות במלחמת המעמדות הבינלאומית, אלא…". ובכן, מה פשר ההקבלה בין המאבק הפלשתינאי לבין וייטנאם וקובה? הרי כל אחד יודע, כי בווייטנאם ובקובה יש משמעות ברורה למאבק – סוציאליזם מול אימפריאליזם – ואנשי הברית הקומוניסטית אינם זקוקים למקורות האינפורמציה שלנו כדי לדעת שהמאבק הפלשתינאי הוא מאבק לאומי מובהק, הראוי לתמיכה כמאבק של עם כבוש ומדוכא על זכויותיו, כנגד הקולוניזציה הציונית וכנגד הריאקציה הערבית, אך רחוק הוא מאוד מהיות מאבק סוציאליסטי. נהפוך הוא: הגורמים המכריעים בשטח הם בפירוש לאומניים-ריאקציוניים וסוציאל-שוביניסטיים.

מה פשר העירבוב של מין בשאינו מינו, אם לא הנסיון לסתום, מילולית, את הפער בין לאומנות – אפילו של עם מדוכא – לבין סוציאליזם שהוא על-לאומי במהותו? מי שטוען כך, כאילו בא ואומר לתנועות הפלשתינאיות: אתן בסדר גמור מנקודת מבט סוציאליסטית; אין כל הבדל ביניכן לבין המאבקים הסוציאליסטיים של וייטנאם וקובה. או, בלשון אחרת: יכולים אתם להישאר בביצה הלאומנית – עבורנו אתם סוציאליסטים לעילא ולעילא.

איזו מהפכנות משונה היא זו? וכל זה בשם קידום עניין המהפכה הסוציאליסטית במזרח הערבי. רק השד יודע כיצד ניתן לחולל מהפכה זו כאשר את הנאציונלים מתארים כסוציאליזם. הרי כפסע מכאן לגישה של מאיר וילנר, אמיל חביבי ודומיהם מרק"ח, המציגים את הנאצריזם כסוציאליזם.

והלאה, לסעיפים 16-17 במצע: "ניתוק של חלק האוכלוסיה היהודית מן האידיאולוגיה הציונית יתאפשר אך ורק עם מימוש שלושת התהליכים הבאים, התלויים זה בזה: א) התפוררות הדרגתית של העליונות הצבאית של צה"ל; ב) החמרת המשבר הכלכלי הפנימי בישראל; ג) גיבוש אלטרנטיבה אינטרנאציונליסטית בקרב תנועת השיחרור הפלשתינאית והתנועה המהפכנית הערבית והחדרת התודעה האנטי-אימפריאליסטית בקרב המוני הפועלים היהודיים בישראל".

לפי הניסוח המופיע בסעיף ג' מן הציטוט הנ"ל, הרי ברור שאפילו לדעתם של בעלי המצע טרם התגבשה אלטרנטיבה אינטרנאציונליסטית בקרב התנועה הפלשתינאית; זאת אומרת שאינה עדיין סוציאליסטית. כיצד, אם כן, מציבים בעלי המצע את המאבק הפלשתינאי בשורה אחת דווקא עם וייטנאם וקובה ולא, למשל, עם זה של אנגולה, רודזיה וכו'?

העמדת עניין התפוררות העליונות הצבאית של צה"ל כתנאי הכרחי לניתוק המוני הפועלים היהודיים מן הציונות – אומרת דרשני. פירוש הדבר: כל עוד עולה כוחו של צה"ל על כוח הצבאות הערביים הרי שאין סיכוי לפעילות מהפכנית משמעותית בקרב המעמדות המנוצלים היהודיים בישראל. מכאן גם ברור שמי שיגרום לביטול העדיפות הצבאית הישראלית יהיו כוחות שמחוץ לישראל. ואם מדובר על המחנה הערבי ברור, לדעתי, שרק שינוי מהפכני יסודי בחברה הערבית או בחלק ממנה, עשוי להוליד כוח צבאי עממי מהפכני אשר יוכל לעליונות הצבאית של ישראל, בדומה למהלך העניינים בווייטנאם. אלא שלשם כך נחוצה מהפכה בחברה הערבית – וזה התנאי החשוב ביותר ליצירת עוצמה שתהא מסוגלת להתמודד עם העוצמה הישראלית ועם העוצמה האימפריאליסטית.

מהפכה כזו, אם תנצח בעולם הערבי, או בחלקו, אפשר שלא תצטרך להתמודד עם חזית אחידה לאומנית-קולוניאלית-שוביניסטית, כפי שעומדת ישראל כיום. אפשר שבשל אופיה המהפכני האינטרנאציונליסטי תציע המהפכה הערבית להמוני המנוצלים היהודיים פרספקטיבה של חיים משותפים של הישות הלאומית היהודית-ישראלית בצד, או בתוך החברה הערבית (על יסוד עקרון זכות ההגדרה העצמית ושימת סכר בפני אפשרות של דיכוי לאומי). פרספקטיבה כזו עשויה ליצור תמיכה עממית ישראלית בעניין המהפכני או, לפחות, כוח בולם כנגד המגמות הקולוניאליות-שוביניסטיות-מיליטריסטיות שיתייצבו כנגד העניין המהפכני מתוך חוגי השלטון בישראל. במקרה הטוב ביותר תיתכן אז הצטרפות פעילה של חלקי אוכלוסיה שלמים בישראל לצד המהפכה. בכל הנושא הנ"ל מגלים אנשי הברית הקומוניסטית בילבול זועק לשמיים. הייתי מוכן להסכים, כי טועים הם בתום לב, אך כמה משפטים בגילוי-הדעת שלהם מגלים מידה גדושה של סילוף מרושע ושקרים פרימיטיביים שאין לעבור עליהם לסדר-היום.

"בתחום ההסברה – בעיקר בתוך הארץ, ופרט למסמכים תיאורטיים בודדים – לוקה "מצפן" בעירפול שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי". כך טוענים אנשי הברית, בבואם לנמק את פרישתם מאירגוננו. אפילו המשפט האחד הזה לוקה בשבעה קבין עירפול, מלבד היותו שקר פשוט. מי שכתב כך רוצה לומר כי בחו"ל ובכמה פרסומים תיאורטיים בישראל העירפול אינו קיים. אם כך הוא הדבר – היכן באמת קיים העירפול? סבורני שלא היה פרסום אחד או הופעה פומבית אחת שלנו, בה לא הדגשנו חזור והדגש את אופיה הקולוניאלי-נחלני של התנועה הציונית, אשר דחקה את רגלי העם הערבי הפלשתינאי ומוסיפה להתייחס אליו כנחות עד עצם היום הזה.

כל זה לא מפריע למחברי גילוי-הדעת מלהמשיך ולהעליל, שמא יחצבו אי-שם אוזן קשבת: "מצפן נוטה למעט מאופיה הקולוניאלי המובהק של הסתירה, ולהדגיש את צדדיה הלאומיים". אבל אין הם מסתפקים בהפרחת השמצות סתם ומוסיפים חטא על פשע בהאשימם אותנו כי איננו נלחמים "למען שבירת המונופול הציוני על הקרקע", ומחזיקים "בעמדה דו-משמעית לגבי הזכויות הלאומיות של היהודים בארץ-ישראל-פלסטין ולגבי משמעות עקרון ההגדרה העצמית".

אל אלוהי הצביעות! קבוצה העורכת עירפול מחושב של המאבק הפלשתינאי, כדי לדמותו בכל מחיר לווייטנאם ולקובה; קבוצה אשר מגמגמת בנושר ההגדרה העצמית, נמנעת מלהשתמש בכלל במושג הזה ותחתיו מדברת על זכויות פוליטיות של הישות הלאומית היהודית בא"י-פלשתין (איזה זכויות פוליטיות?) – קבוצה זו באה עתה, ובמצח נחושה מנסה להכתים אותנו בעירפול בנושא הזה, כאילו אין אנו יוצאים נגד הקק"ל וכאילו איננו מציגים את המהפכה החברתית כמסגרת שרק בתוכה יתכן פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי (כמובן, על בסיס זכות ההגדרה העצמית, שפירושה החזרת מלוא הזכויות למנושלים מבלי שיהיה צורך לנשל את המנשלים-לשעבר וליצור דיכוי לאומי חדש).

וכאילו לא שפכו די רפש, הריהם מוסיפים עוד "רמיזות" בדבר אשליות שלנו ביחס לבתי המשפט, ועל כך ש"מצפן" פועל "מכוח הרשאתו של המנגנון המדיני" וכו' – – – כמו רוצים הם להגיד: "מצפן" אינו אלא אגודה של זעיר-בורגנים הגונים, עם כוונות טובות, המהווה בסך הכל חלק מן המימסד; ואילו הברית הקומוניסטית היא היא המרימה את דגל המהפכה האמיתית. איך יכול לומר מה רב כאן – הכזב או האיוולת.

האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") פעל מאז התארגנותו מכוח רצונם והתמדתם החופשית של חבריו ולא מכוח הרשאה של איש. השיקולים שהיו וישנם בכל הקשור לפנייה אל מוסדות המדינה היו תמיד שיקולים שנשקלו לאורם של הרעיונות שאנו נאבקים עליהם. לא פגשתי במהפכן רציני אחד בעולם, שנמנע מעשיית שימוש בבימת בית המשפט או ברשיון להוציא לאור עיתון למען מטרותיו (ולגופה של הטענה: "מצפן" לא עשה מימיו שימוש בבית המשפט עד כה; הדיבורים על אשליות שלנו ביחס לבתי המשפט מכוונים למעשה לדיון שהתנהל בשעתו באירגון – האם להשתמש בבית המשפט כבמה לתעמולה אם לאו. אף לא אחד מן המשתתפים בדיון של אז העלה איזשהו רעיון, לפיו ניתן להבין כי הוא רואה בבית המשפט מכשיר להוצאת האמת לאור).

חברי הברית הקומוניסטית עזבו את "מצפן" ומנסים להוכיח כי אצלנו שורר עירפול בנושא של שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי ודרכי פתרונו – והוכיחו רק את הבילבול, האובך והערפל השוררים במסכת הרעיונית שלהם עצמם.

הם מדמים בנפשם כי הם עומדים שמאלה מ"מצפן", אך לאמיתו של דבר פונים הם ימינה, נוטשים את העמדות האינטרנאציונליסטיות המאפיינות את "מצפן". כן, הם פונים ימינה, אם כי לעברה של לאומנות של עם מדוכא ולא לעברה של לאומנות של עם מדכא.

וביחס לעקרונות האירגוניים: כותב השורות האלה מרוצה מן העקרונות הנהוגים כיום באירגון, אם גם אינו סבור שרמת הפעילות משביעה רצון. אך אין זה סוד כי חברים אחרים באירגון מותחים עליהם (על העקרונות) ביקורת ומעדיפים משמעת תקנונית נוקשה יותר ורמת פעילות מינימלית גבוהה כתנאי לחברות באירגון. אין זה עניין בלתי חשוב, ואמנם נאבקות על כך הדעות בתוכנו גם היום. לכן אין טעם לקיים על כך דיון עם אנשי הברית הקומוניסטית דווקא (הוויכוח בשאלות אלה מוצא את ביטויו גם מעל דפי "מצפן" – ללא קשר עם פרישתם של אנשי הברית הקומוניסטית).

ולסיכום: דרך פעולתה של הברית הקומוניסטית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרסומיה הראשונים, גורמת נזק לאחדות העל-לאומית של המהפכנים הסוציאליסטים הערבים והיהודים, בהציגה לאומנות שמאלית כסוציאליזם אינטרנאציונליסטי. יחד עם זאת סבורני, כי אירגוננו צריך להיות פתוח לשובם של החברים הישרים באותה קבוצה – חברים אשר נסיונם יובילם אלינו.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: