לקראת פרספקטיבה חדשה (קבוצה שפרשה מ"מצפן")

29 בספטמבר 1970

in גיליון-56: נובמבר 1970, מסמכים

גילוי דעת של "הברית הקומוניסטית", קבוצה שפרשה מ"מצפן" (התפרסם בגיליון מס' 56 של "מצפן")

 

האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") היה, מאז מלחמת 67', האירגון הישראלי הפעיל ביותר במאבק נגד הכיבוש בפרט, ונגד הציונות בכלל. עוד לפני המלחמה היה זה הכוח הפוליטי היחידי שלקח על עצמו לערוך ניתוח יסודי של הציונות ולהצביע על האיחוד הסוציאליסטי של המזרח התיכון כפרספקטיבה היחידה להמוני האיזור, ולהמונים היהודיים בתוכם. היה זה "מצפן" שהצביע על תפקידה של ההסתדרות כזרוע של הציונות וקרא להתארגנות פועלית מחוץ למסגרת; "מצפן" הוא גם הביטאון הפוליטי היחידי בישראל שפירסם מעל דפיו את עמדותיהם של המהפכנים הפלשתינאיים – והתווכח עמן – והוא שהיה אחד הגורמים הפעילים ביותר במאבקים הדמוקראטיים נגד תקנות ההגנה (שעת חרום), נגד המעצרים האדמיניסטרטיביים ובמאבקים דומים.

למרות זאת, ובהכרה ברורה של האחריות הכבדה המוטלת עלינו לנוכח מעשה זה, החלטנו – קבוצה קטנה של חברים – לפרוש משורות האירגון הסוציאליסטי הישראלי.

שתי סיבות עיקריות הביאו להחלטתנו זו: א. העדר פרוגרמה; ב. העדר אסטרטגיה פוליטית, וחוסר מסגרת אירגונית המתאימה להגשמתה של אסטרטגיה כזו.

כאופוזיציה האקטיבית היחידה לציונות (להוציא את המפלגה הקומוניסטית הישראלית רק"ח, שמסיבות אידיאולוגיות ואחרות אינה מהווה מוקד משיכה), היה "מצפן" אכסניה לקואליציה של אנשים בעלי זהות פוליטית מגוונת, שהמכנה המשותף ביניהם הוא התנגדותם למשטר. הוא שימש מקום מפגש למארכסיסטים-לניניסטים מכל האסכולות, למארכסיסטים המערערים על הלניניזם, למתנגדים לקפיטאליזם ולאימפריאליזם המוצאם את המארכסיזם כמיושן, לפציפיסטים שמצאו בו ביטוי פוליטי להתנגדותם למלחמה ולצעירים רדיקליים אנטי-ממסדיים שראו בו מסגרת להזדהותם עם הגל המערבי של "השמאל החדש".

רק הודות לתנאים המיוחדים של ישראל – פאשיזציה הולכת וגוברת כלפי פנים והחמרה בלתי פוסקת בדיכוי האוכלוסיה הערבית בישראל ובשטחים הכבושים – התאפשרה עבודה משותפת, עד גבול מסויים, של כוחות פוליטיים כה מגוונים. אולם העדר זהות פוליטית מוגדרת הוא אחד הגורמים העיקריים להעדר קו פוליטי מגובש ואחיד – שרק הוא יכול לשמש מנוף לפעילות מהפכנית בעלת משמעות. ואמנם, בעוד שפעילותו של "מצפן" במשך השנה הקודמת מכה, היום, את ההדים המתאימים באירופה, בארצות הברית ובקרב התנועה הפלשתינאית, הרי למעשה, מזה כמה חודשים הלך וגובר השיתוק הפנימי של האירגון הסוציאליסטי הישראלי בארץ.

הימנעותו של "מצפן" מהגדרת עמדה פוליטית אחידה נבעה גם מתוך הדאגה לשמירה על המסגרת האירגונית הרחבה ועל הליכוד הפנימי. דאגה זו נסתייעה בשאיפה לשמור – בכל שלבי המאבק – על רמת פעילות שלא תהיה נמוכה מזו של השלב הקודם, ובהכרה כי פעילות בלתי פוסקת, איזו שלא תהיה, ושמירה על ה"פירמה" הבינלאומית הן האמצעים הטובים ביותר להשגת המטרה – המלחמה בציונות. אלה הביאו את "מצפן" לגישה פרגמטית בעבודתו. בהעדר עבודה עקבית בקרב הפרולטריון היהודי והערבי כאחד (מחדל טבעי לנוכח חוסר אסטרטגיה פוליטית לטווח ארוך, בהעדר תוכנית עבודה ולאור חוסר הנכונות לעבור לעבודה שקטה ויסודית שפירותיה יבשילו רק אחרי זמן רב), נקט "מצפן" יוזמה פעילה רק בצמידות מוחלטת למאורעות הפוליטיים היום-יומיים. כאשר הולידו התנאים האובייקטיביים בישראל את מאבקי הפועלים של שנת 1968/69, פנה האירגון הסוציאליסטי הישראלי לתעמולה בקרב הפועלים היהודיים; כאשר, אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, החלו להופיע גילויים של "מרד הנוער" (ויש להודות: בין היתר גם הודות לתעמולה של "מצפן"), התרכזה כל עבודתו בקרב חוגי הנוער והסטודנטים. אך כשדוכא מאבק הפועלים וכש"נרגע" הנוער – השתתק גם "מצפן".

חוסר הקו הפוליטי וההבדלים היסודיים בתפיסות האירגוניות של חבריו השפיעו לרעה גם על סגנון העבודה של האירגון. מצבי רוח, מרץ פתאומי או בטלנות אישית, קבעו את נורמות העבודה יותר מכל. בהעדר מוחלט של משמעת פוליטית, הביא חוסר המשמעת האירגונית לירידה תלולה ביעילות עבודתו של האירגון, שלמרות תקנונו הצנטרליסטי-דמוקראטי היה מושתת על ספונטאניות ועל "חופש" שלא לבצע את החלטות הרוב, יותר מאשר על צנטרליזם-דמוקראטי כלשהו.

יחד עם זאת הלך וגבר, בתוך האירגון, משקלן של העמדות השוללות את תפקידה של המפלגה המהפכנית כמדריך ומכוון של מאבק ההמונים, השוללות את הדיקטטורה של הפרולטריון ככלי במלחמת המעמדות שלאחר נצחון המהפכה, המתעלמות מתפקידה של "המדינה הסוציאליסטית" כאיזור משוחרר וכבסיס למאבק המהפכני העולמי עד למיגור הקפיטאליזם והאימפריאליזם, המגזימות בהערכת חשיבותו של המרד נגד הניכור (כאן, בלב המזרח הערבי ה"תת מפותח") ככוח מניע מהפכני, והמייחסות חשיבות יתר ל"תסיסה האנטי-ממסדית".

בתחום ההסברה – בעיקר בתוך הארץ, ופרט למסמכים תיאורטיים בודדים – לוקה "מצפן" בעירפול שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי. למרות סיסמאות נכונות ואמיצות המתייחסות ל"לאומנות הציונית" ול"לאומנית הערבית", נוטה "מצפן" למעט מאופיה הקולוניאלי המובהק של הסתירה, ולהדגיש את צדדיה הלאומיים. מתוך כך אינו נלחם למען שבירת המונופול הציוני על הקרקע, ומחזיק בעמדה דו-משמעית לגבי הזכויות הלאומיות של היהודים בארץ-ישראל-פלסטין ולגבי משמעות עקרון ההגדרה העצמית. זו גם הסיבה לכך שהוא רואה את מדינת ישראל כמנגנון דיכוי קפיטאליסטי בלבד, העתיד להתחסל על ידי המהפכה כמו שאר המדינות, ולא כמכשיר דיכוי קולוניאלי (בנוסף לאופיו הקפיטאליסטי) המהווה, בשל כך, את האויב הטקטי העיקרי במאבקם של המהפכנים בישראל. לכן גם צומחות בתוך "מצפן" אשליות דמוקראטיות לגבי בתי המשפט והעיתונות הציוניים, אליהם הוא פונה לעתים, כאשר המנגנון המדיני – שמכוח הרשאתו פועל "מצפן" – מתכחש ל"עקרונות הדמוקראטיים" שלו.

אנו חווזרים ומדגישים: איננו מזלזלים בעבודתו של האירגון הסוציאליסטי הישראלי בארץ ובחו"ל, שהיה לה תפקיד בחשיפת אופיו של המשטר הציוני, ברדיקליזציה של הנוער היהודי באירופה ובארצות הברית, בערעור מעמדה הפוליטי והמוסרי של הציונות בעולם כולו, בעידוד מרד הנוער בתוך ישראל ובתרומה לוויכוח המהפכני באיזור.

אך מכיוון שאיננו רואים סיכוי להצלחת המשכו של מאבק פנים אירגוני למען יאמץ לעצמו "מצפן" השקפה אירגונית נכונה, למען יתווה אסטרטגיה פוליטית על יסוד פרוגרמה שתשמש קו משותף, מוגדר ואחיד המקובל על רוב חבריו; ומכיוון שאנו רואים כי העקרונות האידיאולוגיים והאירגוניים של "מצפן" עתידים לשתק אותו כליל כמכשיר של מלחמת המעמדות באיזור, החלטנו – על בסיס המצע הפוליטי המובא להלן(*) – לפרוש משורותיו, ולהתארגן תחת השם הברית הקומוניסטית המהפכנית למען מימוש מטרותינו הפוליטיות.

29.9.1970

(*) המצע הפוליטי של קבוצה זו התפרסם בחוברת מטעמה, הקרויה "מאבק".

 

ויכוח עם הפורשים:
תגובת מצפן – דבר המערכת
מליצות שמאליות ומשמעות ימנית, מאת עודד פילבסקי
לכו לשלום – מאת מ. אביטל (משה מחובר)

 

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: