נגד השמאל הציוני

28 בינואר 1970

in כרוזים, מאמרים

מאת ע. אור (עקיבא אור) ומ. מחובר (משה מחובר). פורסם ככרוז מטעם "מצפן", תחילת 1970.

 

"על המשמר", בטאון האגף המפ"מי של המערך השלטוני, נאלץ להיכנס לקרב-מאסף רעיוני עם האירגון הסוציאליסטי הישראלי.

תפקידה המסורתי של מפ"ם הוא לשמש מליץ-יושר לציונות בקרב חוגי שמאל בעולם. עתה, עם התחסלות שרידי ייחודה הרעיוני וכניעתה הסופית למדיניות השוביניסטית של שותפיה הבכירים במערך השליט, מאבדת מפ"ם במהירות את האפשרות לנהל דו-שיח עם חוגי שמאל אלה. בנסיבות הנוכחיות מציקים למפ"ם שבעתיים קיומו של "מצפן" והאהדה שזכה לה אצל השמאל המהפכני בעולם.

תחילה ניסו אנשי מפ"ם להתעלם מקיומו של "מצפן"; אחרי-כן השתתפו בתיזמורת הלאומית של עלילות וגידופים נגדו; ועתה אולצו לנסות להתמודד איתנו בטענות כמעט-ענייניות.

מאמרו של מר פרץ מרחב, "לוחמים למען השלום או מחרחרי-מלחמה?" ("על המשמר" 29.8.69) משקף בכותרתו ובתוכנו התפתחות זו. מר מרחב הוא רכז המחלקה הבינלאומית של מפ"ם, ולדברי מערכת "על המשמר" ממחיש מאמרו את פעולתה התעמולתית של מפ"ם בחו"ל.

לעניין הכותרת: אנו לא נחזיר למפ"ם במטבע שלה; אין אנו סבורים כי היא מחרחרת מלחמות. אבל יש לה מסורת של היגררות אחרי כל פור מלחמתי שמפילים במחנה הציוני. וכן נושאת היא באחריות מלאה לא רק להחלטה לפתוח במלחמת 1967, אלא גם להכרעה בעד פתיחת מלחמת-סואץ בשנת 1956. לא להם לכנות את "מצפן" בכינוי "מחרחרי מלחמה". מי שהשתתף בסעודה שבה הוגשה יונת שלום צלויה, בל יתקשט בנוצותיה הצחורות.

*     *     *

מר מרחב פותח את מאמרו בסקירה עובדתית על "מצפן" ותולדותיו. כדי לא להסיט את הוויכוח לאפיק צדדי, לא נעסוק כאן בהפרכת תיאור כוזב זה. נסתפק רק בהצהרה כי ה"עובדות" של מר מרחב מיעוטן בלתי מדוייקות ורובן מסולפות – כנראה במכוון.

גם החלק הרעיוני-פולמוסי במאמר לוקה באי-דיוקים. מר מרחב נמנע מלצטט מן המקור: בכל המאמר כולו אין אף מובאה אחת מפרסומי האירגון הסוציאליסטי הישראלי. הוא מנסה להסביר את עמדתו בלשונו-שלו, והתוצאה היא, בהכרח, משובשת למדי.

דוגמה פעוטה: מר מרחב כותב כי אנשי "מצפן" דורשים "פינוי כל השטחים המאוכלסים ערבים המוחזקים כיום על ידי צה"ל, ללא יוצא מן הכלל". זהו תרגום של עמדתנו העקרונית ללשון העקלקלה הטיפוסית למפ"ם. אנו מעלים כתביעה עקרונית, לגבי הטווח הקצר, את הפינוי המיידי והבלתי-מותנה של כל השטחים הכבושים. כדי להתחמק מהשימוש במונח "שטחים כבושים" נאלץ מר מרחב להתפתל עם "מאוכלסים ערבים ומוחזקים כיום על ידי צה"ל". לא נעים לך, מר מרחב, לקרוא לילד בשמו?

דוגמה נוספת: את דרישתנו לדה-ציוניזאציה של ישראל מפרש מר מרחב כ"הינתקותה מן העם היהודי בעולם והפיכתה ל'מדינה מקומית'-אקסקלוסיבית, ללא אספיראציות וקשרים מערב לים". היכן מצא מר מרחב אצלנו הגדרה משונה כזאת? מתי דרשנו שהמדינה תהיה "אקסקלוסיבית", ללא אספיראציות וקשרים מעבר לים? לדעתנו, השאלה היא איזה אספיראציות? קשרים עם מי? קשרים עם כהן-בנדיט או עם רוטשילד? זיקה לקארל מארכס או למארכס-אנד-ספנסר?

אתם, אנשי מפ"ם, חשים זיקה ציונית לרוטשילד ולמארכס-אנד-ספנסר, הנמנים על הצמרת הקפיטאליסטית במערב. לנו, לעומת זאת, יש זיקה לרעיונות קארל מארכס וללהט המהפכני של כהן-בנדיט; כמובן, עובדת היותם יהודים אינה מוסיפה ואינה גורעת דבר בעינינו.

אין אנו מתנגדים ל"קשרים מעבר לים". אנו מתנגדים רק לקשרים מסויימים, כגון קשריה של ממשלתכם עם האימפריאליזם האמריקאי, המהווים המשך רצוף של קשריה המסורתיים והטבעיים של הציונות עם האימפריאליזם.

דה-ציוניזאציה פירושה ביטול האקסקלוסיביות היהודית (הטבועה, למשל, בחוק השבות), לפיה מקבל יהודי היושב בברוקלין יותר זכויות אזרחיות ופוליטיות בישראל ועל ישראל, מאשר ערבי פלשתינאי שנולד כאן (בין אם הוא פליט ובין אם הוא אזרח המדינה). לדעתנו, העובדה שהיהודי בברוקלין חש זיקה רגשית לארץ הקודש אינה מקנה לו שום זכות פוליטית עליה; ואילו הערבי הפלשתינאי זכאי בה למלוא הזכויות האזרחיות והפוליטיות.

מטרת הציונות – וזאת בהתאם לניסוח של מפ"ם עצמה – היא קיבוץ רוב העם היהודי בארץ-ישראל השלמה והבלתי-מחולקת. מטרה זאת היא המדריכה והמכריעה בכל צעד מדיני, כלכלי, חברתי ותרבותי של המימסד הציוני בישראל. אף כיום אין מדינת ישראל, מבחינתה של הציונות, בחזקת תוצר מוגמר, אלא רק שלב-ביניים ומכשיר להגשמת מלוא המטרה הציונית.

המטרה הציונית מציבה את הדוגלים בה בסכסוך בלתי-נמנע וחסר-מוצא עם העולם הערבי, שבתוכו – ועל חשבונו – מתממשת המטרה הזאת. מהותו היסודית של הסכסוך לא נשתנתה מאז ראשית ההתנחלות הציונית בסוף המאה הקודמת ועד ימי ממשלת דיין-בגין-ברזילי.

אין זה סכסוך לאומי-טריטוריאלי רגיל, מסוג הסכסוכים הפורצים לעיתים בין עמים הנמצאים בשכנות יציבה היסטורית. זהו סכסוך בין תנועת-התנחלות, אשר לפי הכרזתה-היא טרם הגשימה את מלוא מטרתה, לבין האוכלוסיה המקומית של איזור ההתנחלות.

מר מרחב מעדיף שלא להיכנס לדיון על שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי. הוא מסתפק בקביעה כי לא הציונות אשמה ב"הרחבת הגבולות של מדינת ישראל והטראגדיה של הפליטים הערביים הנודדים-וסובלים". את קולר האשמה הוא תולה ב"התנגדות העיוורת, האלימה והצבאית לציונות, מימי המופתי אמין אל-חוסייני ועד למלחמת יוני 1967 ותלמידיו-ממשיכיו ב'אל-פתח'". כך בדיוק טענו הקולוניזאטורים המתחסדים בכל הארצות: "לא אנו האשמים, אלא תושבי המקום הממאנים לקבל באהבה את התנחלותנו". צביעות זאת אופיינית במיוחד לאגף השמאלי של הציונות, הנקרע בנסיון לפשר בין המעש הציוני לבין המצפון הסוציאליסטי. לעומתם, אין דיין, למשל, חושש להודות בגלוי שהתנגדות הערבים היא תוצאה טבעית והכרחית של ההתנחלות הציונית.

כאמור, מר מרחב משתמט מדיון ענייני על מקור הסכסוך. טענתו העיקרית היא, שנוסחת הדה-ציוניזאציה פשוט אינה ריאליסטית, מפני שהיא "הרעיון העשוי להתקבל פחות מכל על דעת הישראלים… כי דה ציוניזאציה וניתוק מן העם היהודי הוא בעיני כל ישראלי ויתור על עצם תכלית-הקיום של מדינת ישראל".

אף זה טיעון אופורטוניסטי האופייני למפ"ם. אין הם מחפשים דרך לעקור את שורשי הסכסוך, אלא נוסחה העשויה להתקבל על דעת רוב הציבור בישראל. לדעתנו, "ריאל-פוליטיקה" כזאת לוקה לא רק באופורטוניזם, אלא גם בקוצר-ראות ובחוסר ריאליזם אמיתי. כי כל הסדר אשר לא יכלול דה-ציוניזאציה יהיה מדומה וזמני בלבד: הבעיה היסודית תישאר.

כדוגמה קיצונית להמחשת הדבר, הבה נתבונן בדרום-אפריקה (הבאת דוגמה זאת אין פירושה שלדעתנו דומים המשל והנמשל מכל הבחינות). אין, לעת עתה, התנגשות צבאית בין דרום-אפריקה לבין המדינות האפריקאיות שכנותיה; ובכל זאת קיים סכסוך היסטורי בין חברת המתנחלים לבין כלל האוכלוסיה האפריקאית. יש רק פתרון אחד: ביטול אופיה הגזעני של מדינת דרום-אפריקה, שהוא לא רק המקור ההיסטורי של הסכסוך, אלא גם הגורם המייצר אותו מחדש בכל רגע גם בהווה. כידוע, נדחה פתרון זה בתוקף על ידי רוב-רובו של הציבור הלבן, הרואה בו ויתור על עצם תכלית קיומה של מדינתו. האם משום כך חייבת התנועה המהפכנית בדרום-אפריקה לבקש לה פתרונות אחרים?

בבואו לדון בעמדת "מצפן" כלפי "אל-פתח", שוב נזהר מר מרחב מלהביא מובאה מדברינו. הוא מנסח את עמדתנו בלשונו-שלו – והדבר אינו עולה יפה. זוהי, אגב, שיטה ידועה של מתווכחים שאינם מסוגלים להציג עמדה עקרונית בוויכוח. תחילה הם מנסחים את רעיונות היריב בלשונם-שלהם ובצורה משובשת – ואז קל להם מאוד להיאבק נגד הדחליל שהם-עצמם הקימו.

הבה נחזור שוב על עמדתנו. אנו מבחינים בין ההתנגדות של כלל הערבים הפלשתינאים לכיבוש, לבין המדיניות הספציפית של אירגון זה או אחר בתוך תנועת ההתנגדות.

אשר להתנגדות העממית בכללותה, אנו מכירים בזכותו ובחובתו של כל עם כבוש ומדוכא להתנגד לכיבוש ולדיכוי ולהיאבק על חירותו.

אשר לעמדתנו כלפי אירגון זה או אחר בתוך תנועת ההתנגדות – זו נקבעת בראש ובראשונה לפי מצעו הפוליטי. בזאת אנו נבדלים מאלה השוללים את האירגונים הללו בגלל עצם העובדה שהם נאבקים נגד הכיבוש, או בגלל האמצעים שהם נוקטים בהם.

 אנו שוללים הן את עמדת "אל-פתח" שבהנהגת יאסר ערפאת, והן את עמדת "החזית העממית" שבהנהגת ג'ורג' חבש. אך אנו מקפידים להבהיר כי שלילה זאת אינה נובעת מכך שאירגונים אלה נאבקים נגד הכיבוש הישראלי. לדעתנו, התנגדות לכיבוש היא טבעית ולגיטימית, ושום "לויאליות לקולקטיב לאומי" לא תזיזנו מעיקרון זה. אשר לאמצעים הננקטים במאבק – גם כאשר אין הם נראים לנו, לא הם מהווים את הקריטריון העיקרי שלפיו אנו קובעים את עמדתנו. זו נקבעת, כאמור, לפי המצע הפוליטי. שלילתנו את המדיניות של "אל-פתח" ו"החזית העממית" מבוססת על שתי נקודות עיקריות: ראשית, אין הם רואים את המהפכה החברתית והפוליטית באיזור כולו כתנאי וכמסגרת לפתרון הבעיה הפלשתינאית, אלא דוחים הם את כל המאבקים בעולם הערבי וכופפים אותם לעניין הפלשתינאי. הם דוגלים באחדות לאומית "על-מעמדית" – ולכן מזויפת. הפתרון שהם מציעים מתייחס ליחידה פוליטית מלאכותית – פלשתינה בגבולות המנדאט – במקום לאיזור כולו.

שנית, אין הם מקבלים את העיקרון שהמהפכה המנצחת באיזור, אשר תביס את המשטרים הקיימים בו עתה – ובכללם את המשטר הציוני בישראל – תעניק זכות הגדרה עצמית לציבורים הלאומיים הלא-ערביים היושבים בתוך העולם הערבי, ובכללם העם הישראלי.

אנו שוללים את הרעיון שבו דוגלים גם מנהיגי אל-פתח וגם מנהיגי מפ"ם; והוא, שניהול המאבק הלאומי קודם לניהול המאבק המהפכני לסוציאליזם. דהיינו, כל עוד מתנהל מאבק לאומי, אסור, לפי דעתם, לפתוח במאבק מהפכני העלול לחבל באחדות "הקולקטיב הלאומי". רק לאחר היעלמות הבעיה הלאומית מותר, לפי השקפתם, לעבור לשלב של מאבק חברתי מהמפכני. כך טענו תמיד כל אותם לאומנים שהתיימרו להיות סוציאליסטים. "מאבק לסוציאליזם?… כן, בבקשה – אבל לא עכשיו; כרגע יש לנו בעיות בוערות יותר".

זוהי תורת השלבים של מאיר יערי ושל יאסר ערפאת. אנו שוללים רעיון זה מיסודו, ובזאת נבדלים אנו גם מאל-פתח וגם ממפ"ם. לדעתנו יש רק מאבק אחד: המאבק המהפכני להקמת חברה חדשה במזרח התיכון, ובכלל זה ישראל. רק במסגרת מהפכה כזאת אפשר יהיה לפתור את הבעיות העיקריות של האיזור – וביניהן הבעיה הישראלית-ערבית.

את תמצית עמדתו מנסח מר מרחב באופן הבא:

"הבעיה היא, כיצד להגיע לידי הבנה, הסכם ושלום בין שני הקולקטיבים הלאומיים השכנים והיריבים (או בין הרוב המכריע בכל אחד משניהם), כלומר בין ארצות-ערב והפלשתינאים, החורתים על דגלם את רעיון הלאומיות, ההתחדשות והאחדות הערבית, לבין מדינת ישראל החורתת על דגלה את רעיון הלאומיות, ההתחדשות האחדות של העם היהודי ואת קיבוץ גלויותיו במולדתו ההיסטורית. לאתגר של יצירת מגעים ואווירה נוחה לעריכת דו-שיח ידידותי, ענייני וקונסטרוקטיבי בין שני הקולקטיבים הלאומיים האלה, הריאליים, כמות שהם – מוקדשים מאמצינו".

זהו ניסוח קלאסי של הזרם הלאומני בתנועה הסוציאליסטית; זוהי כריעת ברך לפני "הקולקטיב הלאומי כמות שהוא". מר מרחב מחפש הבנה, הסכם ושלום בין העולם הערבי והלאומנות הערבית כמות שהם, לבין מדינת ישראל והציונות כמות שהן.

לדעתנו פסולה גישה זאת מבחינה עקרונית; נוסף לכך, מלמד כל הנסיון ההיסטורי של 70 השנים האחרונות במזרח התיכון, שהדבר אינו בר-מימוש. גם אילו לא היה קיים סכסוך ישראלי-ערבי, היינו שוללים את המשטרים השוררים בישראל ובארצות-ערב. על אחת כמה וכמה כשיודעים אנו שאין פתרון לסכסוך כל עוד נשארים משטרים אלה "כמות שהם".

למעשה, מי שקובע כי הפתרון חייב להימצא על ידי הסכם בין "שני הקולקטיבים הלאומיים כמות שהם", אינו תורם מאומה ליישוב הבעיה, אלא רק גוזר על עצמו הזדנבות מתמדת אחרי הכוחות השליטים ב"קולקטיב הלאומי" שלו.

אגב, הצגת הנאמנות ל"קולקטיב הלאומי" כעיקרון סוציאליסטי – זוהי התרמית העלובה והמחפירה ביותר בכל טיעונו של מר מרחב. לאיזה "קולקטיב לאומי" היו נאמנים מארכס, לנין, רוזה לוכסמבורג, טרוצקי, קארל ליבקנכט?

מר מרחב מגנה אותנו כ"קבוצת פורשים מן הקולקטיב הלאומי שלהם". אנו גאים בכך. לא פרישתנו היא מגונה, אלא הזדנבותם של מר מרחב וחבריו.

מר מרחב קובע, בצדק, כי אנו רואים את המאבק המהפכני להקמת חברה חדשה כעניין המרכזי והדומינאנטי, שכל שאר העניינים כפופים לו ונגזרים ממנו. לעומתנו מציג הוא עיקרון אחר: הפעילות למען השלום – בין ישראל כמות שהיא לבין העולם הערבי כמות שהוא – שהיא, לדעתו, בעלת החשיבות העליונה וכל שאר הדברים חייבים להיות כפופים לה.

זהו הלך-מחשבה ציוני טיפוסי. הציונות אינה מדברת על פתרון הבעיה הישראלית-ערבית, משום שלדידה לא קיימת כלל בעיה כזאת; היא גם אינה אוהבת לדבר על פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. לגבי הציונות מתמצה הכל במלה אחת: שלום. ולא קשה להבין את סיבת הדבר: הציונות נמצאת בתהליך של יצירת עובדות לטובתה ושל הגשמת מטרותיה. בכל שלב של הגשמה חלקית חסר לה רק דבר אחד – השלמת הערבים עם העובדות שהיא יצרה על-חשבונם. לדידה לא קיימת שום בעיה, חוץ מעובדת אי-השלמתם של הערבים; לא קיימת בעיה פוליטית-חברתית, אלא בעיית הפסיכולוגיה הערבית. לכן התביעה הציונית היא "שלום" ולא "פתרון הבעיה".

כמובן, אין פירוש הדבר שהציונות רודפת שלום באופן מיוחד; היא אינה מוכנה לשלום בכל מחיר, אלא רק בתנאים הנוחים לה. אפילו מר מרחב כותב כי "אנו מוכנים, במקרה של שלום, להחזיר את רוב השטחים המוחזקים כיום בידי צה"ל". ובכן, "רוב השטחים המוחזקים", ולא כל השטחים הכבושים: החזרת הכל היא היום מחיר גבוה מדי תמורת שלום, אף לדידו של סוציאליסט כמר מרחב.  החזרת כל השטחים עלולה להתפרש כאילו לא התקדמה הציונות, כתוצאה ממלחמת יוני 67', להשגת מטרתה המלאה, וזה אינו מחיר שכדאי לשלמו תמורת שלום.

במינוח הציוני, "שלום" אין פירושו דווקא התנגדות למלחמה; כשהציונים תובעים "שלום" מתכוונים הם לדרישה שהערבים ישלימו עם העובדות המוגמרות שהציונות יצרה על חשבונם, ועם הציונות עצמה.

בישראל מתנהל ויכוח על היחס בין "שלום" לבין "בטחון"; זהו ויכוח בין אלה הסבורים – כאנשי מפ"ם – כי העולם הערבי עשוי להשלים לבסוף עם הציונות, לבין אלה שהסיקו מן הנסיון ההיסטורי של המפעל הציוני כי דבר זה אינו אפשרי, ויש להסתפק בעליונות צבאית בלבד. מר מרחב קובע, בצדק, כי "מצפן" אינו משתלב כלל בוויכוח לאומי זה על "שלום או בטחון"; זהו ויכוח עקר, בתוך המחנה הציוני, שאותו שוללים אנו מיסודו. ישראל ציונית לא תוכל לעולם להשיג שלום, ולא תוכל לעולם להשיג בטחון. בנדון זה יהיה גורלה כגורל כל יתר המשטרים ההתנחלותיים המנסים להתקיים בתוך העולם השלישי – משטרים המבוססים על אפליית האוכלוסיה המקומית, ניצולה או נישולה, וקשורים בטבורם עם המערך האימפריאליסטי העולמי. מבחינה זאת אין הבדל בין ישראל לבין דרום-אפריקה ורודזיה.

הדרך לשלום היא דרך המאבק לביטול אופיה הציוני של מדינת ישראל, להקמת חברה חדשה תוך שיתוף-פעולה אקטיבי עם הכוחות המהפכניים באיזור כולו. מי שמסרב להכיר בכך, גוזר על עצמו ביודעין עתיד של לוחמה מתמדת, של מיליטאריזאציה מתמדת בכל שטחי החיים ובכל נימי החברה, התרבות, המוסר והמדע. מי שדבק בציונות גוזר על עצמו לוחמה מתמדת בעולם הערבי ותלות מתמדת בספקי "פאנטומים". אין שום מנוס מתוצאה זאת.

עד הנה עסקנו בוויכוח על עקרונות; אך לא נוכל לסיים מבלי להדגיש כי מפ"ם עצמה אינה לוקחת ברצינות את עקרונותיה היפים, וכל תולדותיה הם תולדות הוויתור על עקרונות. נזכיר את קיבוציה (ברעם, למשל) היושבים על אדמות שעובדיהן ובעליהן הערביים נושלו מהן גם בהיותם אזרחי ישראל; נזכיר את שותפותה בקואליציה שהחליטה לפתוח במלחמת סואץ ב-1956 ואת ההפגנות נגד הנסיגה מסיני שהשתתפה בהן ב-1957; נזכיר את ישיבתה בממשלת דיין-בגין, את הצבעתה בעד סיפוח ירושלים המזרחית (מה לזאת ולשלום או בטחון?) ואת תמיכתה בסיפוחים נוספים.

בקצרה, "עקרונותיה" של מפ"ם קיימים רק לצורך "פעולת ההסברה של המפלגה בחו"ל"; ואילו בישראל אין אף מקרה יחיד שבו העזה מפ"ם להצביע נגד החלטה בעניין ציוני או בטחוני שנתקבלה בתוך מפא"י (אנו מזמינים את מר מרחב להפריך את טענתנו).

הוויתור האחרון ברשימה חושף מחדש את תפקידה של מפ"ם במחנה הציוני. "הארץ" מן ה-12 בספטמבר (1969) מספר כי המערך אישר את מצע הבחירות שלו, ובתוכו הסעיף בזכות התנחלות בשטחים הכבושים. מפ"ם התנגדה לסעיף זה ותבעה כי התנגדותה תירשם בגוף המצע; אך מר משה דיין הודיע כי לא ירשה זאת. לבסוף נתקבל מה ש"הארץ" מכנה בכינוי המשעשע "מוצא של כבוד": סעיף ההתנחלות יירשם במצע, ללא כל הסתייגות, ויחייב את כל השותפים, לרבות מפ"ם. אולם למרות היות המצב מחייב גם את מפ"ם, ניתנה לה הרשות – בהסכמת מר דיין – להופיע בפומבי ולהסביר את דעתה נגד הסעיף הנ"ל.

חלוקת התפקידים ברורה. מפ"ם תמשיך להיות שותפה במערך הדוגל במדיניות של קולוניזאציה בשטחים הכבושים ומבצע אותה הלכה למעשה; עם זאת, מנוגדת מדיניות זאת לעקרונות המוצהרים של מפ"ם, והיא תמשיך להצהיר עליהם. מפ"ם תתמוך למעשה במדיניות הקולוניזאציה, אולם – בהסכמת מר דיין – היא תמשיך להסתייג ממנה, במיוחד בהופעותיה לפני השמאל בחו"ל.

לשמאל המהפכני יש, אולי, חסרונות רבים; אולם די בתרגום המאמר מ"הארץ" כדי להבהיר לו בדיוק מה זאת מפ"ם. כי – להבדיל ממפ"ם – זהו שמאל המסרב להתפשר על עקרונותיו עם איזשהו "קולקטיב לאומי".

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: