נפילתה של מלכה – ארנסט מנדל

10 ביוני 1968

in גיליון-42: יוני 1968, מאמרים

כמה וכמה תהליכים היסטוריים הצטלבו ונפגשו בפיחות הלירה שטרלינג. החשובים ביותר מבין תהליכים אלה היו, ללא ספק, ירידת האימפריאליזם הבריטי והמשבר החברתי הפנימי הגובר בבריטניה.

ראשי מפלגת הלייבור – אותם רופאים הניצבים על מיטת חוליו של הקפיטליזם – ניסו זמן רב לחזק את הפציינט על ידי סמים מעוררים, אולם לנוכח ההרעה החמורה שחלה במצבו, לא יכלו להימנע מהניתוח שאותו הציעו מומחים רבים זה מכבר.

נפילתה של אימפריה

במשך מאה שנים – מאז קרב ווטרלו ועד היריות שנורו בסרייבו – היתה הלירה שטרלינג מלכת העולם. אמנם, הזהב לא זרם כולו אל הסיטי של לונדון; לעיתים קרובות היה זהב רב יותר בפאריס, ואף בפטרוגרד, אך עוצמתה של הלירה שטרלינג נבעה מעליונות התעשייה הבריטית, מפריון הייצור הגבוה שלה, ממחיריה הנמוכים אשר איפשרו לה לחדור מבעד לכל חומות המכס, משפע ההון הבריטי שזרם אל כל חלקי תבל.

שפע זה כה רב היה, עד כי במשך יותר מיובל שנים – מ-1885 עד 1939 – עלו ההכנסות השנתיות מהון המושקע בחו"ל על הייצוא השנתי של הון.

המעמד הבורגני הבריטי הקים אימפריה בכדי לשמור על בטחון השקעותיו. הוא נטע בסיסים ימיים וצבאיים בכל כנפות הארץ להגן על אימפריה זאת. הבורגנים הבריטיים אנשי עסק ממולחים הם: הוצאות  החזקתם של הבסיסים הללו הסתכמו בחלק זעיר מן ההכנסות שהביא ההון המושקע בחו"ל. תפקיד נוסף היה לה לאימפריה: לסחוט מן העמים הקולוניאליים – ובייחוד מעמי הודו ומצרים – תשלומים לכיסוי חלק הגון מהוצאות החזקת הצבא, הצי והמינהל הבריטיים.

שתי מלחמות עטורות ניצחון, וגל של מהפכה קולוניאלית, עירערו לחלוטין את יסודות הבניין הזה. מן ההכרח היה לחסל חלק מהשקעות החוץ לשם מימון מאמץ המלחמה. העצמאות המדינית שהוענקה לרוב הקולוניות אמנם לא פגעה בבטחון ההשקעות הבריטיות, אולם הארצות האלה חדלו עתה לתרום את תרומתן למימון האסטבלישמנט של הוד מלכותה. עדיין מופקים רווחים ניכרים מהשקעות החוץ, אך אין די בהם לספוג את הגרעון המסורתי במאזן המסחרי של בריטניה; ומעל לכל, אין די בהם למימון המאמץ הצבאי בכל כנפות הארץ, אשר עדיין נדרש להחזקת מבנה אימפריאליסטי מעורער זה.

גרוע מכל: זה כבר איבדה בריטניה הגדולה את המונופולין העולמי שלה על פריון ייצור גבוה. אם נביא בחשבון רק ארצות קפיטליסטיות, הרי ארצות הברית, גרמניה המערבית ויפאן עולות על אנגליה ברמתן הטכנית ומוכרות מוצרי תעשייה במחירים זולים יותר. מכאן הגרעון במאזן המסחרי, הסיבה היסודית לאי יכולתה של הלירה שטרלינג לשמש אמצעי תשלום בינלאומי.

במשך עשרים שנה ניסו הממשלות השמרניות והלייבוריסטיות שהתחלפו בשלטון להסתיר אמת יסודית זאת. לשם כך כפו על העם הבריטי קורבנות שווא רבים. לבסוף הגיע יום הדין, הלירה שטרלינג אינה עוד מלכת המטבעות. אזור השטרלינג הולך וגווע. השטרלינג הפך למטבע אחד מני רבים, אשר מקומו אי שם בין המארק הגרמני והלירה האיטלקית. וכך רשם הסייסמוגראף הנאמן של המציאות הכלכלית והפיננסית את המהפך המדיני הגדול הזה – את שקיעתו הסופית של האימפריאליזם הבריטי.

התמרדות מעמד הפועלים

תופעה יוצאת דופן באירופה כולה: מאז השביתה הכללית של 1926 לא הובס מעמד הפועלים הבריטי במאבק ישיר. אמנם, הוא נפגע על ידי הפילוג של רמזיי מקדונלד ב-1931; אולם מפלגתו, מפלגת הלייבור, יצאה מפרשה זאת כשרוב כוחה המספרי איתה והיא אף הדגישה ביתר שאת את הדוקטרינה הסוציאליסטית שלה, ונשארה סמל ומוקד של עולם העבודה מול עולם ההון.

מעמד פועלים בלתי מובס זה כינס אחריו בשנת 1945 את רוב האומה, בתקווה לבנות חברה סוציאליסטית בדרך שלווה. אם היה אי פעם מקום כלשהו שבו יכולה היתה תקווה זאת להיראות מציאותית – הרי זה היה המקום וזו השנה. קשה לתאר כוח חברתי שהיה מסוגל לעמוד בפני כוחות מפלגת הלייבור אותה שעה, כאשר שאפו הם להינתק כליל מן המשטר הקפיטליסטי.

ההנהגה לא רצתה בסוציאליזם. כמובן, הם העבירו חקיקה סוציאלית מתקדמת ביותר, הם הלאימו כמה ענפים בלתי רווחיים בתעשייה – אך את המונופולין של ענפי הייצור השאירו בידי ההון הפרטי, ועליו מוטל היה להכניס למערכת הייצור את שכלולי הטכנולוגיה המודרנית.

לא ארכה השעה, והתוצאות נגלו. שיעור הגידול של הכלכלה הבריטית נפל מזה של מתחרותיה הראשיות. הניסיון לתאם הוצאות סוציאליות גבוהות עם כלכלה המיוסדת על רווח פרטי – נועד זה כבר לכישלון. וכך, תחילה בא הצנע אשר עורר התמרמרות בקרב חלק מהמעמדות הבינוניים ופועלי הצווארון הלבן, ואיפשר לשמרנים לחזור לשלטון. אז באו חמש-עשרה שנות שלטון השמרנים, שבהן בוזבז היתרון התעשייתי הישן על מותרות ובריחת הון גוברת והולכת. כושר התחרות ירד פלאים – לא מפני שהשכר היה גבוה מדי, אלא בגלל השקעות יצרניות בלתי מספיקות.

כדי לעודד את ההשקעה היה צורך – בהתאם להיגיון הפנימי של שיטה זאת – להגביר ולסבסד את הרווחים; ולשם כך היה צורך להנמיך את ההוצאות הסוציאליות ואת השכר הממשי. אילו ניסו השמרנים לעשות זאת – היתה פורצת שביתה כללית. ובכן, הוטל התפקיד על הרולד וילסון, אשר את פניו קידמה העיתונות הקפיטליסטית בבריטניה כאביר ה"מודרניזציה" של הארץ.

וילסון הפעיל בנאמנות את התוכנית לשיפור בריאות הקפיטליזם. הוא השיב את הצנע על כנו, הטיל מסים חדשים על סחורות צריכה, הקפיא את השכר, איים בנקיטת אמצעים משפטיים נגד מארגני שביתות. ללא ספק עמד לו היתרון של התקפת פתע. במשך שנה היו פועלי בריטניה המומים לנוכח המחזה של "נציגיהם", אותם העלו למישרתם תוך מאמצים וקורבנות כה רבים, כך שהם מגלים את פרצופם כאויבים המתנהגים גרוע יותר מכפי שהעזו נציגי המעבידים להתנהג זה ארבעים שנה.

אך לאחר שנת שיתוק זאת באה שנת זעם. בזה אחר זה מרדו בהרולד וילסון באיגודים המקצועיים הגדולים, פלוגה אחר פלוגה של צבא העבודה.

פועלי התובלה היו הראשונים שעלו על דרך המרד. וילסון הובס בוועידת האיגודים המקצועיים. רק בעזרת תכססנות ערמומית ומבישה הצליח להינצל בוועידת המפלגה שנערכה בסקארבורו: הוא הבטיח לעכב לעת עתה את סגירת מכרות הפחם, ורק שכח להוסיף שבעקבות השהיה זאת תזורז הסגירה באביב. ובכן, נציגי איגוד הכורים הצביעו בעדו בוועידת סקארבורו; אולם כאשר גילו את התרמית (הלורד רובנס, העומד בראש ענף מכרות הפחם המולאם, האשים את הממשלה בכוונה לצמצם את מספר המועסקים מכרות מ-380,000 ל-65,000 תוך שנים מעטות) פנו הם בזעם נגד הקבינט. לאחר מכן בחר איגוד פועלי ההנדסה בפעיל שמאלי, קומוניסט לשעבר, היו סקאנלון, כמנהיג הראשי של האיגוד, במקומו של ביורוקרט ימני קיצוני שמילא תפקיד זה קודם לכן. אחרי כן פרצו שביתות נמרצות מאוד בנמלי לונדון וליברפול.

לאחר שכבר נותק מרוב התנועה האיגוד-מקצועית, נאלץ וילסון לשמש מטרה להתקפה נזעמת של מפלגתו, רובה ככולה, כאשר שר האוצר שלו, ג'יימס קלהאן, תמך בפומבי בהצהרה שהשמיע נגיד הבנק אוף אינגלנד, סר לזלי אובראיין, אשר טען כי קיום מתמיד של  צבא מובטלים הכרחי לשם מניעת אינפלציה. פירוש הדבר היה: זניחת העיקרון של תעסוקה מלאה, אשר שליט באידיאולוגיה הרפורמיסטית מאז המשבר הגדול של 1929. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. על ראש וילסון ריחף איום של התמרדות המפלגה כולה. זה היה הדבר שדחף אותו לפיחות.

האמת היא, שהמדיניות הכלכלית של ממשלת הלייבור נקלעה לדילמה: מצד אחד רצתה לחסל בכל מחיר את הגרעון במאזן התשלומים, ומצד שני השתדלה לדרבן את המשק. המאבק נגד הגרעון בתשלומי חוץ חייב דפלציה; דפלציה גוררת גידול האבטלה (מספר המובטלים עתה מגיע ללא ספק ל-800,000 בקירוב). אף צירוף של דפלציה ועידוד הייצור הוא בלתי אפשרי. על ידי הפיחות, כלומר על ידי הפחתת מחירי הייצוא ב-17%, יכול היה וילסון לקוות שיוכל לעודד את הייצור ולהפחית את הייבוא, כלומר להחזיר את שיווי המשקל במאזן התשלומים מבלי לחנוק את ההתרחבות התעשייתית.

התוצאות

ההשפעה המיידית: ירידת האבטלה והחלשת הלחץ על הממשלה מצד האיגודים.

אך הקלה זאת לא תימשך זמן רב, מכיוון שבריטניה מייבאת את רוב מזונה וחומרי הגלם שלה. הפיחות לא רק מעודד את הייצוא (ולכן את הייצור); הוא גורם גם לעליית מחירי הייבוא, וכתוצאה מכך עולה יוקר המחייה. המומחים שיערו כי העלייה תגיע ל-4%, אולם למעשה תהיה היא גדולה יותר. וילסון מנסה לחסום את התביעות להעלאת שכר. מנהיגי האיגודים המקצועיים, קאזינס וסקאנלון, הנתונים ללחץ אנשי השורה, מיהרו להזהיר אותו מפני אשליות מסוג זה.

בניסיונה להקפיא את השכר נאלצת הממשלה לנהל בשדה ההכנסות את הקרב שממנו התחמקה בשדה האבטלה. אם תוותר הממשלה בעניין ההקפאה, אז תחריף האינפלציה עוד יותר.

כרגיל, הפיחות היווה רק הקלה זמנית, שאחריה מופיעות שוב אותן בעיות עצמן בצורה חריפה יותר. בתחום הבינלאומי, נתן הפיחות יתרון לייצוא הבריטי. אם השוק העולמי מתרחב, אין יתרון זה פוגע באחרים. אולם במצב של קיפאון יצטרכו ארצות אחרות לשלם את החשבון עבור היתרון הזמני שהובטח לתעשיינים הבריטיים.

החודשים הקרובים יהיו הקובעים. אם תחול התאוששות בכלכלת גרמניה, אז יוסר האיום של שפל כללי… לעת עתה. אם יימשך השפל בגרמניה, יגרמו תוצאותיו ותוצאות הפיחות הבריטי לכך ששנת 1968 תירשם כשנה שחורה בהיסטוריה של הכלכלה הקפיטליסטית העולמית. במיוחד מחריף המצב עקב הזעזועים במערכת המוניטארית הבינלאומית.

הרי שורש הבעיה, כמו הלירה שטרלינג בשעתה, הדולר, אבן הפינה של המערכת המוניטארית העולמית, הוא בעל תפקיד כפול המצריך שתי תכונות אשר הסתירה ביניהן הולכת ומחריפה.

כאמצעי תשלום בינלאומי, חייב הוא להיות יציב ככל האפשר. כנשק במאבק נגד משבר כלכלי בארצות הברית (אשר יגרור משבר בכלכלת העולם הקפיטליסטי כולו!) צריך הוא להיות גמיש, כלומר, בלתי יציב ככל האפשר. כל ניסיון לשוב אל האוטומטיזם של סטנדרד הזהב עלול להביא משבר כלכלי, שממנו חייב העולם הקפיטליסטי להימנע בכל מחיר. אולם המשכת  התמרונים המוניטאריים לשם השגת התרחבות גורמת אינפלציה ומערערת את המערכת המוניטארית הבינלאומית.

הלקח של פיחות השטרלינג הוא, שבמסגרת המשטר הקפיטליסטי אין מוצא מדילמה זאת.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: