שיחה עם קסטרו – ק.ס. קארול

10 באוקטובר 1967

in גיליון-38: אוקטובר 1967, מאמרים

(מתורגם מהשבועון הבריטי "ניו סטייטסמן", 22.9.67)

ראיון עם פידל קסטרו אף פעם אינו דומה לראיון עם מישהו אחר. הפעם שוחחנו מ-2 בלילה עד 5 בבוקר, בכפר הקרוי לוס אראדוס. זהו כפר חדש, שאך זה הוקם על רמה נידחת הרחק בדרום-מזרח קובה, וקסטרו היה ישוב על מפתנו של בית איכרים שבנייתו אך נסתיימה. כאשר הזמין אותי להצטרף אליו במסעו לאזור זה, הוא הוסיף: "האם לא תפחד לנסוע איתי בג'יפ?" הוא עצמו נהג בג'יפ, שהיה הראשון בשיירה; בג'יפים האחרים, רובם ככולם, נהגו אנשים בעלי עמדות מפתח במפלגה ובממשלה. "הננו צעירים מכדי להוציא את זמננו במשרדים בהוואנה", אמר לי אחד מהם. אנשים רבים, צעירים עוד יותר, עמדו וחיכו לטרמפ; הם היו בדרכם הביתה מחגיגה גדולה שהתקיימה בסנטיאגו וקסטרו עצר פעמים רבות לקחת טרמפיסטים. כאשר הללו הגיעו למחוז חפצם, הם היו מזמינים אותו לשתות קפה עם הוריהם. איש לא גילה הפתעה למראהו; מכך הסקתי שהוא כבר ביקר באזור זה פעמים רבות. "לארץ קטנה יש מגרעות משלה", העיר הוא באוזני, "אבל לפחות מכירים אנו זה את זה".

שמתי את לבי לכך שהוא דיבר אל המבוגרים יותר אחרת מאשר אל הצעירים. את הקשישים היה שואל על ענייני יום יום, על עבודתם ותנאי חייהם; עם הצעירים שוחח על הכל. "אנשים שהיו במשטר הקודם – הסביר לי – עודם חושבים במונחים של ציוויליזציית הממון. מבין אתה, חייהם לא היו גרועים ביותר, בתנאי שהיתה להם עבודה קבועה. קובה היתה עמדה אמריקאית קדמית – היו כאן 300,000 מכוניות פרטיות. הננו מנהלים מהפכה תרבותית קטנה משלנו, כדי להיפטר מאורח המחשבה הישן, אולם הצלחתנו תהיה שלמה רק אצל הדור החדש". פירושו של דבר – הוא הדגיש – בראש ובראשונה התקפה נגד המושג של תמריצים חומריים, אשר עליהם אמר כי "אינם מתיישבים עם הסוציאליזם".

אך הרי נוכחתי שקיימת אצלכם קשת די רחבה של הכנסות ורמות חיים, אמרתי. הוא השיב:

"אינך יכול לשער כמה ברברי היה אי השוויון בקובה לפני 1959. כבר חיסלנו המון זכויות יתר ואי שוויוניות, וברצוננו שכולם ייעלמו. אך אין תועלת באמצעי כפייה. אנא הבן זאת: הבעיה האמיתית אינה לחלק מחדש את ההכנסות או להשוות את המשכורות. מי שמגביל את עצמו לכך, עדיין אינו שם קץ לרעיון של חברה המבוססת על ממון. רעיון זה הוא במרכז המדיניות החברתית בסין – שם יש שוויון כספי – באותה מידה כמו ברוסיה, שם יש לוח משכורות מדורג. אנו רוצים להיפטר מן המסתורין שבממון: לאמיתו של דבר בתוכניתנו להיפטר מן הממון גופו".

כמובן – הוא הוסיף – תיאבון האנשים לכסף ייעלם רק כאשר צורכיהם יסופקו בדרכים אחרות, ותהליך זה מוכרח להיות הדרגתי – אך הוא כבר החל.

לא רק שירותי בריאות וחינוך, אלא גם חשמל, מים ושיחות טלפון אינם עולים היום בכסף בקובה. "אנו נותנים לאנשים דירות חדשות, מרוהטות במלוא הריהוט חינם אין כסף", אמר לי קסטרו. והוסיף:

"שכר הדירה יבוטל לחלוטין במהרה, וכך גם דמי הנסיעה. ולא יארכו הימים עד שמזון ובגדים יינתנו חינם. קובה אינה ארץ ענייה. מלאה היא אוצרות מחצבים ואדמתה משובחת, ואילו אוכלוסייתה אינה מרובה. רק הניצול האימפריאליסטי גרם שתהיה ארץ תת מפותחת. למעלה ממחצית הקרקע עמדה בור ואף איננו יודעים את היקפם של אוצרותינו. דרושים לנו כמה מחשבים אלקטרוניים טובים כדי לחשב זאת. אך מטרתנו אינה לנהל ביעילות רבה יותר את המערכת הכלכלית הישנה, ולכן מבססים אנו את התכנון שלנו על דרך העבודה ולא על  רווח או תגמולי הון. בקרוב נפסיק את כל הנהלת החשבונות הפיננסית במסחר שבין מפעל סוציאליסטי לחברו, בכדי לשחרר את עצמנו מהשיעבוד לשוק".

ראיתי את העתיד כשהתקדמנו דרך הרי סיירה קריסטאל. הכבישים היו זוועתיים. גשם כבד ירד ואת הג'יפים צריך היה לחלץ מהבוץ בעזרת שוורים. את הלילה היה עלינו לבלות – תוך כדי שיחה, כמובן – בבית חרושת עזוב. ועם זאת, היינו בתוך אזור המחצבים העיקרי של קובה – שם חוזה קסטרו תעסוקה לרבע מיליון עובדים בבתי זיקוק ובמכרות של ניקל או כרום, וכן מרכז מחקר גדול. את מזונם יקבלו חינם – הוא יבוא ממשק ענקי בפינארס דה מאייארי, אשר הוקם על 130,000 דונם, שעד הזמן האחרון לא היו מעובדים כלל. הגענו שמה למחרת ומצאנו 7,000 מתנדבים צעירים, בעיקר נערות, עסוקים מאוד בעבודתם. מזון, דיור ובגדים מקבלים הם חינם ושכרם אינו צמוד לתפוקה. נקבעה לכל אחד המשימה שעליו לבצע, אולם סידור זה הונהג רק כדי להבטיח שלא יהיו תקלות שיעכבו את התוכנית. ביצוע המשימה הוא עניין של כבוד – כך נאמר לי. קסטרו הראה לי מפה גדולה המתארת את התוכניות המתרחבות לחקלאותה של קובה. הופחת השטח המוקצה לקנה הסוכר – הסביר הוא – כדי לפתח גידולים אחרים. האדמה מניבה עתה חיטה, תירס, אורז, קפה, פירות, טבק וכותנה; ובכל מקרה נמצאת התפוקה בקו עלייה. בקרוב תגיע תפוקת הסוכר להיקפה הקודם. ב-1970 צריכה קובה להיות יצואן הסוכר הגדול ביותר בעולם, השנייה ביצוא הקפה, ואחד מהיצואנים הגדולים של דגנים, פירות ובשר. שישים אחוז מהתפוקה ישמשו לתצרוכת פנימית, ומכירת השאר צריכה להכניס לאי 1,600 מיליון דולר תמורת היצוא החקלאי לבדו.

העליתי את שאלת השיווק. "אין אנו מודאגים בשל כך", הבטיחני קסטרו. "איננו מתכוונים למכור בדרכים הישנות. במקום שננסה לצבור אוצר של זהב ודולרים, כפי שנוהגות האוליגרכיות הלטינו-אמריקאיות, הרי נקנה אנו תמורת היצוא שלנו את כל מה שדרוש לנו. נהיה ארץ שכדאי לסחור איתה, לא רק למדינות הסוציאליסטיות אלא גם למערב אירופה. כבר עתה גדל במהירות סחרנו עם צרפת ובריטניה".

בחוץ לארץ – אמרתי לו – מאמינים הכל כי תוכניותיכם תלויות כולן בסיוע רוסי וכי מה שיש אצלכם הוא סוציאליזם מסובסד.

הוא הופתע בגלוי לשמע הדברים וענה בחום רב:

"הכל יודעים כי כיוונו את סחרנו לעבר ברית המועצות בעוד שלפנים היה מכוון לארצות הברית. אך זהו מסחר! רק הציוד ההגנתי ניתן חינם. חוץ ממנו אנו משלמים תמורת כל היבוא שלנו. איש אינו מעניק לנו מתנות ואיש אינו מסבסד אותנו. חייבים אנו כסף לצרפת ולבריטניה אך לא שמעתי שיקראו לזה סובסידיה. ההלוואות היחידות שקיבלנו ללא ריבית ניתנו על ידי סין. אולם, גם אם אנו אופטימיים בנוגע לשפע העתיד לשרור אצלנו, אל תדמה בנפשך כי בכוונתנו להפוך את האי שלנו לגן עדן קטן המספק את צורכי עצמו וכי אנו מאבדים עניין במה שמתרחש בשאר העולם. אין אנו די מטורפים לחשוב כי אפשר לנו לבנות 'קומוניזם לאומי' אשר ימצא לו דרך לחיים בצוותא עם ארצות הברית ויחזור וייכנס לשוק האמריקאי. יהיה זה גם בלתי מוסרי וגם בלתי מציאותי. אחרי שניסו את כל הדרכים להרוס אותנו, מדליפים לנו עתה מוושינגטון רמזים על פתיחת דף חדש בתנאי שנהיה ל'מתונים'. במלים אחרות, הם נכונים לדו-קיום איתנו, אם נייעץ ללאטינו-אמריקה כולה שתשלים עם הסדר הקיים. ובכן, אנוכי מעולם לא נתתי אמון בהבטחות ארצות הברית והניסיון הוכיח לי שלא הייתי חשדן די הצורך. המאורעות בווייטנאם, בלאטינו-אמריקה ובעולם השלישי כולו מוכיחים כי הסכסוך בין האימפריאליזם לבין קובה הוא גמור ואין לגשר על פניו. איננו מבקרים את הסינים על המשכת מגעיהם עם ארצות הברית באמצעות השגרירים בווארשה – אולם לנו עצמנו אין כל מגע עם ארצות הברית ואף איננו חפצים בו".

קסטרו עבר עתה לדבר על ועידת השחרור שנערכה לאחרונה בהוואנה (על ועידה זו ראה דו"ח בגיליון הנוכחי של "מצפן" – המערכת).

"בלאטינו-אמריקה המהפכה היא לא רק אפשרית, אלא אף בלתי נמנעת. מלחמת וייטנאם מוכיחה כי ארצות הברית חסרת אונים היא מול כוח מהפכני באמת – ומשום כך כה פוחדים הם ממצב דומה בלאטינו-אמריקה. יבשת זו הרת מהפכה היא מכבר. עצרו בעדה לא התנאים האובייקטיביים, אלא דרכי מאבק בלתי מספיקות ורעיונות מוטעים בליבותיהם של מהפכנים. במקום בורגנות מפותחת היטב, יש כאן אוליגרכיות שבסיסן החברתי מצומצם והנשענות איפוא על צבאות שכירים החמושים על ידי ה'פרוטקטור' האמריקאי ונתונים לפקודתו. לכן יש להתייצב מול האויב בכוח מזוין. אין כוונתי לומר שאין מקום למאבק פוליטי – הריהו חלק בלתי נפרד ממלחמת גרילה, כפי שיודע אני מניסיוני. היינו מעטים מאוד בסיירה מאיסטרה, אך פעולתנו חישמלה את רוחה המהפכנית של קובה. נפץ מעין זה דרוש גם בארצות אחרות".

מדוע איפוא מהססות מפלגות קומוניסטיות מסוימות מלפתוח במאבק?

"ביבשת זו – השיב קסטרו – מהוות המפלגות הקומוניסטיות רק אחד המרכיבים בתנועה מהפכנית רחבה הרבה יותר. המוני נוער הם חומר מהפכני גם אם רעיונותיהם טרם הגיעו לכלל התפתחות מלאה. הקרב הוא הטוב שבבתי הספר למרכסיזם – אנו עצמנו השתלמנו בעוד אנו נלחמים. ברוב הארצות התנועה הקומוניסטית צרה היא ודוגמטית מלהכיל את כל המרץ המהפכני הזה. אך אפשר יהיה למצוא תקנה לפגמיה כאשר תיכנס היא לפעולה".

מכיוון שבארצות הברית מניחים כי קובה היא שמעוררת את המהפכה ברחבי לאטינו-אמריקה, האין נשקפת לקובה סכנה של פעולות תגמול ישירות? – שאלתי אותו.

"סיכון מתמיד הוא" – אמר קסטרו – "לשכון מהלך תשעים מיל מהמדינה הצינית והאימפריאליסטית ביותר בעולם. לפני שבועות מספר הפגשנו את העיתונאים עם שליחי סוכנות הביון המרכזית ששוגרו לבצע מעשי חבלה או לרצוח אותי. נוכל בכל רגע להציג בציבור שליחים נוספים כאלה".

תשובה זו עוררה אותי לשאול מה דעתו על הידיעות אודות הסיפורים על הסכם רוסי-אמריקאי שהושג כביכול בעקבות משבר הטילים של 1962, כאשר הבטיחה ארצות הברית – לפי המסופר – שלא לתקוף את קובה. הוא ליגלג בדברו על האופן שבו סיפר חרושצ'וב סיפור זה לטלוויזיה האמריקאית, ואמר:

"המשבר לא הביא למחנה הסוציאליסטי ניצחון שהיה מאפשר למוסקווה להציג תנאים לארצות הברית. קיומנו תלוי רק ביכולתנו להגן על עצמנו. כשנאמתי בסנטיאגו לפני ימים אחדים אמרתי כי במקרה של פלישה אמריקאית לא תהיה שום הפסקת אש, ומי שיעלה מלים אלה על דל שפתיו – יהיו זכויותיו ועמדותיו הקודמות מה שיהיו – בוגד יהיה".

הזכרת המלים "הפסקת אש" עוררה נושא אקטואלי, לאור המאורעות במזרח התיכון. שאלתי את קסטרו אם, לפי דעתו, עמדה בפני עבד אל-נאצר אפשרות אחרת בעקבות הניצחון הישראלי. הסיבה הראשית לתבוסת מצרים – אמר הוא – היתה המידה הבלתי מספקת של רוח מהפכנית בצבאה. צבא מהפכני באמת יוכל תמיד לסגת מפני אויב בעל ציוד עדיף, ולהמשיך במלחמה עד לניצחון הסופי. מצרים היתה יכולה אף לאפשר את כיבוש כל שטחה, ולנקוט במלחמת גרילה אכזרית – אילו רק היו קיימים הדבקות במטרה והליכוד המהפכניים הדרושים לכך. הוא הוסיף כי זועזע בתקופת ערב המלחמה על ידי התעמולה הערבית מן הסוג המעיד על העדר עקרונות מהפכניים. "מהפכנים אמיתיים לעולם לא יאיימו על ארץ שלמה בהשמדה", אמר. "השמענו בבירור את קולנו נגד מדיניותה של ישראל, אך אין אנו שוללים את זכותה להתקיים". קסטרו משוכנע כי הישראלים לא יוותרו לעולם מרצון על השטחים הכבושים והוא אינו מאמין כי הזמן פועל לטובת הערבים. "ככל שימהרו מדינות ערב לעבור להתקפת-נגד", הוסיף, "כן ייטב להן. יכולה מפלה להוליד אותו תמריץ מהפכני שחסר היה לפניה. על כל פנים, המשבר המזרח תיכוני מוכיח כי אין מי שיציל ארץ שאינה מסוגלת להציל את עצמה".

ובכן, פידל קסטרו שם את מבטחו בעמו-הוא ובמהפכה הלאטינו-אמריקאית הקרבה לבוא. לפנים אפשר היה לראות בהוואנה כרזה אשר עתה כבר נעלמה מרחובותיה. היה מצויר בה חייל סובייטי וזרועו חובקת פועל קובני, וכתוב היה: "קובה נו אסטה סולה" – אין קובה עומדת לבדה. כאשר שמעתי את קסטרו בדברו בסנטיאגו, לא בא הוא בטענות נגד מדינות קומוניסטיות אחרות על שהפקירו אותו, ואף לא הזכיר כלל את ברית המועצות בנאומו הארוך, אך קרא הוא מול ההמון הנלהב: "קובה אסטה סולה", לבדה עומדת קובה.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: