ערבוב פרשיות – פ. עודד (עודד פילבסקי)

10 בפברואר 1965

in גיליון-24: פברואר 1965, מאמרים

השלב הנוכחי בהתמודדות בין [לוי] אשכול ו[דוד] בן גוריון הסתיים בניצחונו של אשכול. ברם, מעטים שמו לב לעובדה כי עניין הפרשה ועניין המאבק בין ב"ג לאשכול אינם בדיוק אותו הדבר. מרוב התלהבות נסחפו אפילו יסודות המקובלים כשמאליים קיצוניים (מק"י) אחר עגלתו של אשכול ואצו להפגין נגד בן גוריון ולשימת קץ לפרשה בנשימה אחת.

אין אנו מתעלמים מן הצורך לנהל מאבק נגד קבוצת בן גוריון, אך אנו מותחים ביקורת קשה על ה"אופוזיציונרים" השמאליים אשר נגררו ומוסיפים להיגרר אחר הסיסמה: הקץ לפרשה. הסתרת האמת, בכל יריעתה הרחבה, הכוללת את העסק ביש משנת 1954, עושה שירות מצוין לקו המדיני המכריע של ישראל במזרח התיכון, אליבא דאשכול וב"ג וכל פלגי המדינאות הציונית האחרים.

הבעיה העומדת על הפרק אינה סיפוק תאוות הסקרנות של ההמון, אלא חשיפת מערכת המניעים של המדיניות הישראלית הרשמית במזרח התיכון. כי זאת לדעת – אילו העניין המכונה עסק ביש היה מצליח ולא מתפנצ'ר מבחינה טכנית; ואילו כל שליחי זרועות הביצוע הישראליים היו חוזרים בשלום לבסיסם – אזי יכולנו היום להיות עדים למאבק, אולי חריף, אבל הפוך לחלוטין. ייתכן כי [פנחס] לבון ואחרים היו מתחרים על כתר היוזמות למבצע, אם אמנם היו פרטיו מתגלים ברבים. ובנקודה זו מתמצית הטרגדיה האיומה של ישראל.

בעלי הבית – זרים

כי פרטי עסק הביש מבהירים לכל בר דעת שהמדיניות הישראלית מבוססת על הנחה שהיא אסון לנו, לבנינו ולנכדינו. מדיניות זו יוצאת מנקודת ההנחה שענייני המזרח התיכון הוכרעו בעבר, מוכרעים בהווה ויוכרעו בעתיד על ידי גורמים זרים. כלומר – לא עמי המזרח הם אדוניו, אלא המעצמות האימפריאליסטיות, ולפיהן יישק דבר. לכן קפצה ישראל כמוצאת שלל רב על הצהרת שלוש מעצמות המערב מ-1950 בדבר שמירת הסטטוס קוו; לכן התגוננותה מפני התעמולה הערבית בעניין מי הירדן היא ההסתמכות על הקצבת ג'ונסטון (כאילו שהמים רשומים על שמו במרשם ספרי האחוזה); לכן ניסתה הממשלה, או פלג אחר של המדיניות הרשמית, לקלקל את היחסים בין מצרים וארצות הברית ב-1954, כדי לרכוש את אמונו הבלעדי של "בעל הבית"; וזו גם הסיבה לעליצותם המטופשת של הזרזירים הרשמיים היום, נוכח הרעת היחסים שנגרמה לאחרונה בין הרע"ם [ראשי תיבות של רפובליקה ערבית מאוחדת, שמה הרשמי של מצרים אז] וארצות הברית.

לגבי העבר יכולים הדוברים הרשמיים למצוא אולי תימוכין לכאורה להשקפתם. ברם, מי שבהווה אינו מבין את התהליך הפוקד את אזורנו ומנסה להמשיך לגלוש באותה המגלשה עצמה, הריהו עיוור או לפחות נטול תבונה מדינית מינימאלית.

אם יש שופרות הטוענים כי ישראל היא אמנם נטע זר במזרח התיכון, המשרת את האינטרסים של אויבי העמים הערביים – נותן העסק ביש הוכחה מוחצת שכך הם פני הדברים באמת, וכי ישראל נלחמת בכל כוחותיה לעשות את השירות בנאמנות מרבית ותוך חתירה לאקסקלוסיביות מסוימת במתן השירות הזה במזרח התיכון.

זו הסיבה המחייבת לדרוש בכל התוקף מן הממשלה לגלות לעם, באופן מוסמך, את פרטי העסק הביש. פרטים אלה ידועים לכל קורא עיתונות ברחבי העולם, כך שלא יכול להיות להסתרת העניין שום נימוק ביטחוני העומד בפני הביקורת.

העם רשאי לדרוש את פרסום הפרטיכלים של ועדת השבעה לאלתר.

מק"י במבוך

מדיניותו של אשכול עשויה לגרום למק"י הסתבכויות קשות בעתיד. יש שתי סיבות חזקות הדוחפות את אשכול למצוא דרכים להתקרבות לברית המועצות.

א. אשכול נשאר איתן על בסיס המדיניות המסורתית, אך לא מן הנמנע שהגיע לכלל מסקנה כי ברית המועצות, נוסף על מעצמות המערב, עשויה לתרום להכרעת גורל העניינים כאן.

ב. מצבה הכלכלי של ישראל מאלצה לחפש שוקי יצוא לתוצרתה, מה שמהווה דחף לפנייה לשוקי ברית המועצות ומזרח אירופה, המתאימים לקליטת התוצרת הישראלית.

לא מן הנמנע איפוא שברית המועצות תיענה לניסיונותיו אלה של אשכול במידה זו או אחרת. תופעה זו, אם תתרחש, לא תהיה דבר רע כשלעצמו, להיפך. אבל גם לא תסמן שום שינוי מהותי במדיניות הישראלית הרשמית. וכאן טמונה הטרגדיה של מק"י הנוכחית, אשר עבורה המדד המכריע לקביעת מידת הפרוגרסיביות או הריאקציוניות של המדיניות הרשמית היא יחסה לברית המועצות. כבר עתה, עוד לפני שחלה השתנות ממשית ביחסים המדיניים בין ישראל וברית המועצות, מורגש היטב במק"י ובביטאונה "קול העם" מיתון ברור של העמדות האופוזיציוניות ביחס לממשלה, שלא לדבר על מה שהוזכר כבר קודם – בהיגררות אחר סתימת הגולל על הפרשה וההימנעות מדרישה מפורשת לגילויה הרשמי.

מה יהיה הסוף?

ישראל תקועה רע מאוד במזרח התיכון. היא תקועה כך משום התייצבותה בעבר ובהווה נגד הכיוון המכריע והגובר מדי יום בעולם הערבי והוא – האיחוד הערבי, השילוב במהפכה חברתית מתקדמת. ישראל תקנה את עולמה כאן רק אם תשתדל להשתלב בתהליך הזה ולסייע בקידומו. ואין צורך להכביר מלים על מנת להסביר במה יכולה ישראל לסייע לכך. ביחס לעניין עיקרי זה נמצאות כל המפלגות הציוניות במחנה אחד. אשכול, בן גוריון, דיין, לבון, גלילי, יערי ובגין – אינם שונים מהותית זה מזה בעמדתם לגבי שאלה גורלית זו. יכול להיות שמישהו מהם ישנה באורח קיצוני את השקפותיו – במצב כזה, אם יחול, יוכל הוא להציע דרך ממשית לשתילת ישראל בקרקע המזרח התיכון, לצמיתות.

השתלבות ישראל בתהליך הזה מחייבת שינוי מהפכני בגישה לענייני המרחב שלנו. זה מחייב למעשה לכרות ברית מרחיקת לכת עם הכוחות המתקדמים ביותר, המנהיגים את הערבים אל היעד של האיחוד הערבי והמהפכה החברתית. זה מחייב לשכוח את המיתוס של הבאת הציוויליזציה המערבית לקידמת אסיה ואת המיתוס של עשיית ציונות מכסימליסטית. אנו מטריאליסטים ויודעים שמיתוסים משקפים תהליכים מסוימים במציאות האובייקטיבית. לפיכך לא נציע להשאיר אותנו ללא כל מיתוס. אנו מתכבדים להציע לישראל להיסחף לגל חדש והוא: יצירת ציוויליזציה סוציאליסטית במזרח התיכון. בתור שכזאת תוכל ישראל לחולל נצורות לעצמה ולעתידה בראש ובראשונה וכן גם לסביבתה.

איננו משלים את עצמנו. כדי שיתחולל כדבר הזה בישראל צריך לבוא שינוי מהפכני כביר בכל השטחים. הררי-עד של אינטרסים חברתיים, לאומנות חשוכה ודעות קדומות דתיות ואחרות ניצבים לנו כמכשול.

בינתיים ניצבים אנו בשלב שמטרתו לסייע להמוני בית ישראל לאבחן את מהותם הרת האסון של אותם הררי-עד.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: