מדיניות הביש – י. רון

10 בפברואר 1965

in גיליון-24: פברואר 1965, מאמרים

כיום אין אנו זקוקים למערכת הוכחות רבתי כדי לצלצל בפעמוני האזעקה ולהתריע מפני אובדן הדרך שאליה צועדת מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל. איננו יודעים באיזו מידה חדרה תודעה זו לציבור הרחב, אולם ברור כי בחוגים הקובעים החלו חשים בכך.

בממשלה הועלתה הבעיה בצורה זו, ומעמדה של ישראל בתחילת שנת 1965 הושווה על ידי השר ז. ארן למצבה של צ'כוסלובקיה בשנת 1938, כאשר חרף ההבטחות וההתחייבויות על ידי מעצמות המערב – צרפת ובריטניה – ננטשה צ'כוסלובקיה במינכן, ובמהרה הפכה טרף לקלגסים הנאצים.

בלי להיכנס לבעיה האם האנלוגיה נכונה, אין ספק כי היא מצביעה על הרגשתם של רבי המדיניות בישראל, כי היסודות שעליהם מתבססת מדיניות החוץ והביטחון מעורערים לחלוטין. מבחינתם של בעלי המדיניות הזו הגענו לפשיטת רגל ולמצב של ייאוש. ומצב הייאוש מוליד את מסקנות הייאוש. ואז שוב חוזרים ומשמיעים את המנגינה המזויפת, כי רק כוח ההרתעה של ישראל ויכולת ההכרעה, הם שיאפשרו לה להחזיק ראשה מעל המים.

מבחינה זו אין כל הבדל בין נאומי אשכול למאמרי דיין ולנאומי רבין. כולם מבטאים אותה אסטרטגיה שביסודה מדיניות של כוח וכפייה. גם שמעון פרס, בעל הלכת המקלט ליום סגריר, התחיל פתאום מדבר על ריאליזם יהודי והסתמכות על עצמנו. זה, לאחר שהמקלט ליום סגריר – גרמניה המערבית – נתגלה כנוטף מים מחוסר בסיס וגג. אולם מה יכולים להבטיח לנו כל בעלי ה"אוריינטציה על עצמנו"? מהי הפרספקטיבה לפי דבריהם?

לפי דבריהם מצפים לנו בעתיד הקרוב והרחוק רק סיבובי מלחמה נוספים, שלישי, רביעי וחמישי. וזאת כל עוד ידנו על העליונה בשדה הקרב. מה יהיה לאחר מכן? כאשר עליונותנו המוצהרת תיעלם, או שתהיה עשויה להיעלם? מי שחושב באורח הגיוני יגיע במהרה לפתרון!

על אף שברור כיום שמדינת ישראל נמצאת בתהליך של בידוד גובר והולך, על אף שברור שההסברה הישראלית צועדת מכישלון אלי כישלון, לא מוכנים חוגי השלטון לגעת בשורש סבך הבעיות והיחסים הישראליים-ערביים. אין כל ניסיון לתפוס את המדיניות של ההתפתחות הפוליטית והחברתית בארצות ערב וללמוד ממנה על כיוון המדיניות הישראלית במזרח התיכון ובעולם בכלל.

מה שיודע כיום כל דרדק בישראל הוא כי הערבים רוצים רק בהשמדתה של ישראל ולא יעזור כאן כל שינוי במדיניות הישראלית. הערבים אינם רוצים ביהודים ושאיפתם היחידה היא לזרקם הימה. כל בעיות הפליטים, בעיית העם הערבי הפלשתינאי, כל אלה תירוצים בלבד. בעיות אלה יכלו להיפתר מזמן ומקיימים אותן באורח מלאכותי, כדי לחזור ולהפיח שנאה בקרב הערבים נגד ישראל.

שער השבועון "ז'ן אפריק". התעלות מעל לריבונות

שער השבועון "ז'ן אפריק".
התעלות מעל לריבונות

היחס הערבי לישראל

מאידך, המנהיגות הערבית אינה מגלה בפומבי גישה קונסטרוקטיבית לבעיית היחסים הישראליים-ערביים. הם חוזרים ומדברים על השמדת ישראל, מי ביתר, מי בפחות חריפות. דיבורים אלה אף הם מאפילים על הבהרת הבעיות ועל האפשרות למצוא דרכים לפתרונן.

האיבה ההדדית הישראלית-ערבית היא כיום כה תהומית, עד שקשה כיום לשער כי יקום אי מי במדינה ערבית ויעיז לדבר בפומבי על אפשרות פשרה ושלום עם ישראל. כל זה אינו אומר שסכנת התקפה ערבית מאיימת מיידית על ישראל. הטקטיקה הערבית כיום היא גיוס תמיכה מדינית בעמדות הערבים בבעיית פלשתינה, תוך בידודה הגובר והולך של ישראל בזירה הפוליטית והכלכלית.

רשמית, אין שום ניסיון הידברות עם ישראל, וכל ניסיון כזה מוקע כבגידה בעניין הערבי. יחס ערבי זה התחזק בשנים האחרונות וזאת בעיקר בגלל מעשיה ומחדליה של המדיניות הישראלית. לא במשך כל השנים האחרונות היתה פעורה תהום כה עמוקה בין המדינות הערביות לבין ישראל. גם לאחר מלחמת 1948 נמשך רב שיח בין יהודים לערבים. הוא נמשך בצורות שונות ובכיוונים שונים.

כיום כבר ברור וידוע שנעשו ניסיונות הידברות בין מצרים לישראל, וזאת הן על ידי ניסיונות תיווך של ידידי שתי הארצות והן על ידי פניות ישירות. נזכור כי בשנת 1954 היו ניסיונות אלה קרובים להגשמה ואל נשכח כי מצרים של אז היתה מצרים של נאצר, כפי שהיא כיום, אלא שהסיטואציה המדינית היתה שונה ומי שמנע את התגשמות השיחות הישירות לא היו בוודאי ובוודאי המצרים.

זכור, כי כוחות השמאל במדינות הערביות תמכו במשא ומתן ישראלי-ערבי ובהכרה בזכויות העם היהודי בפלשתינה. מי אינו זוכר את יוסף חילמי, איש תנועת השלום המצרית, שעוד בשנת 1956 פנה אל עם ישראל לבל יקח חלק בהתקפה אימפריאליסטית נגד מצרים. המשבר העמוק וההפסקה בניסיונות ההידברות של יהודים וערבים חלה עם מבצע סיני.

לאחר מבצע סיני הועמדה ישראל באופן מוחלט כבסיס אימפריאליסטי הנעוץ בבשרה של התנועה הלאומית הערבית. מבחינה זו הרחיק מבצע סיני את השלום הישראלי-ערבי למשך שנים רבות.

מאז מבצע סיני לא העזו גורמים ערביים להתייחס אל ישראל כאל מדינה נורמלית, בעלת חוקי התפתחות חברתיים. מדינה שקיימים בה יסודות קידמה וריאקציה, יסודות שלום ומלחמה. גישה זו הפכה אף לנחלת כוחות הקידמה בעולם הערבי, מכל מקום הרי לא העזו לחרוג מהמקובלות. על כן לא הועמדה על הפרק אפשרות הידברות עם גורמי קידמה בישראל.

ניצחון הפ.ל.נ. באלג'יריה עוד חיזק עמדות אלה בהוכיחו כי ביכולת הערבים להתגבר על שלטון קולוניאלי רב שנים, אפילו עומדת מאחוריו מעצמה גדולה ומזוינת כמו צרפת. ישראל הוצגה באור דומה להתיישבות הצרפתית באלג'יריה, אשר בעזרת האמריקאים והבריטים מנסה לצאת נגד התהליכים האנטי קולוניאליים במזרח התיכון. וכמובן שגישה זו מנבאת לישראל אותו עתיד לו זכתה ההתיישבות הצרפתית באלג'יר.

מתיאור זה אפשר להגיע למסקנה כי פסו כל התקוות. אין אפשרות להגיע לשלום ישראלי-ערבי מאחר ששני הצדדים עוסקים יותר בהפחת שנאה מאשר בניסיון לפתור בעיות ולהסתכל באורח ריאליסטי על המצב. אולם לא כך הם פני הדברים. מסתבר, כי בעומק פועלים תהליכים חיוביים הגורמים להסתכלות יותר מפוכחת על המצב וקיימים גורמים המנסים לצאת ממעגל הקסמים של האיבה החשדנית והפחד. ובכלל, אפשר לציין, כי בעת האחרונה לאו דווקא הקיצוניים ביותר הם דובריה של המדיניות הערבית.

המאמר על ישראל והערבים שנתפרסם בשלהי דצמבר 1964 בעיתון ז'ן אפריק, והדיון שלאחריו שנתפרסם באותו עיתון בינואר 1965, הם סנונית העשויה להביא את האביב. העיתון ז'ן אפריק הוא עיתון ערבי בשפה הצרפתית ויוצא לאור בצרפת. הוא מקבץ מסביבו את מיטב האינטליגנציה הערבית המתקדמת בארצות צפון אפריקה, ואף במצרים. והנה ביטאון זה העז להעלות את הבעיה שהיתה במשך שנים בבחינת טאבו במדינות ערב, את שאלת יחסי ישראל-ערב ואת האפשרות של פתרונם בדרכי שלום. עובדה משמחת היא שעורך הביטאון, בשיר בן יחמד, שהוא מחברו של המאמר שדן במסכת היחסים הישראליים-ערביים, מספר כי מדינאים רבים במדינות ערב חושבים בכיוון שלו מבלי שיוכלו להביע דעתם בפומבי בבעיות אלה. פרטי מאמרו של בשיר בן יחמד ידועים פחות או יותר לציבור הישראלי מהמאמרים שפורסמו בעיתונות העברית בעקבות הגיליון המוזכר של ז'ן אפריק. בחלק מהעיתונים הישראליים אף זכינו לתגובות התנגדות חריפה וכן לוויכוחים בכתב, כגון ב"על המשמר", על ההצעות שהועלו ועל כוונתן – וכמובן ישנם מחייבים ושוללים. מעניין יהיה לבדוק עד כמה מקביל אורח מחשבתו של בשיר בן יחמד ואותם החוגים שהוא מבטא לאורח מחשבתם של גופים פוליטיים ישראליים הבאים לידי ביטוי ב"מצפן" ובעיתונים אחרים.

ובכן, בשיר בן יחמד מדגיש בתחילת דבריו שהמזרח התיכון חולה מחמת הקמתה וקיומה של ישראל. הוא קובע שמדינת ישראל, שצריכה היתה לפתור את בעיותיו של עם אחד – בעיית הפליטים היהודים – יצרה בעיה לאומית של עם אחר, כשהתופעות היומיומיות דומות: פליטים, מחנות פליטים וכד'.

והנה, ישראל שצריכה היתה להיות פתרון, היא בעיה ואזי מהו הפתרון?

מאחר שבשיר בן יחמד רואה, ומדגיש זאת, את ישראל כעובדה קיימת, הוא מציע לבטל את ישראל בלי מלחמה. הוא כותב:

"צריך לבטל את ישראל בלי מלחמה ובלי לבטל את היהודים הגרים בתוכה. אי אפשר להשיג זאת אלא על ידי ביטול הגבולות, על ידי התעלות מעל לריבונות, על ידי הזרעה, על ידי הבשלה ועל ידי הגשמה של הרעיון על פדרציה של ארצות המזרח התיכון, שבה לא יהיו יהודים וערבים מפורדים על ידי גדרות תיל, דגלים ומילים, אלא מאוחדים באחווה אנושית ובמשימות הנלהבות של קידמה ובניין".

רבים בישראל ראו בהצעות אלה ובדיון שלאחריו צעד ראשון לקראת הידברות, בהתייחסם אל ההצעות כאל אוטופיה עדיין.

לנו נראה כי דווקא ההצעה המעשית – השתלבות ישראל בפדרציה מזרח תיכונית מתקדמת – היא פתח תקווה לישראל ותוכנית המקסימום של כל תוכנית קונסטרוקטיבית לישראל ולעולם הערבי. אין ספק שלפני שתתאפשר הקמת פדרציה כזו, הכרחיים צעדים מספר שהם תנאי להעלמת אווירת החשדנות והפחד ההדדית.

שאלת השאלות היא – מעבר לשאלות השנויות כיום במחלוקת – האם תהיה ישראל אפיזודה חולפת במזרח התיכון או לא? התשובה לשאלה זו תלויה במידת יכולתה של ישראל להסתגל ולהשתלב בתהליכים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים, העוברים על המזרח התיכון.

מהן ההתפתחויות במזרח התיכון

הקמתה של מדינת ישראל יצרה תהליך דיאלקטי. מחד, זירזה תהליכים אנטי אימפריאליסטיים וגרמה לעליית גורמים שלטוניים שראו את טובת ארצם ועמם כבסיס לשלטונם. מאידך, היא מאפשרת עד היום יריבות בין ערבית הבאה על חשבון איחודן והתפתחותן של הארצות הערביות.

מכל מקום, התהליך המרכזי, ההולך ותופס את מקומו ואף מהווה שאיפה מרכזית וסיסמה מרכזית בארצות ערב, הוא תהליך האיחוד והסוציאליזם.

שאיפות האיחוד הלאומי בין הערבים אינן חדשות. החדש הוא בכך, שכיום כורכים סיסמה זו בסיסמת הסוציאליזם, ואם קודם לכן נשאה את סיסמת האיחוד הבורגנות הערבית, כשלנגד עיניה ההשתלטות על השוק ועל האוצרות הטבעיים של כל המזרח התיכון, הרי כיום נושאים סיסמה זו כוחות חדשים הדוגלים בסוציאליזם.

הסוציאליזם הערבי הפך, על אף נסיגותיו, פיתוליו וזיגזגיותו, כוח חומרי חי ותוסס במזרח התיכון. ועובדה היא, שאין כיום לבוא אל המוני העם הערבי במרחב, מבלי שהסיסמה סוציאליזם – ואין זה משנה כרגע אם אמיתית או מזויפת – בגרונך. למעלה מזה, ברור כי רק כוחות סוציאליסטיים אינטרנציונליסטיים יוכלו באמת לאחד את ארצות האזור לברית עמים חופשית ומתקדמת. בברית כזו, שיסודותיה אינם לאומיים אלא מעמדיים, מקום לכל נושאי רעיונות הקידמה באזורנו, ערבים כיהודים.

ריאליזם ישראלי

כדי להשתלב בתהליך חברתי אדיר זה על ישראל להוכיח כי אינה בחינת חוד החנית של האימפריאליזם במזרח התיכון ושמתפקידה לעמוד מנגד לתהליכים החברתיים העוברים על המרחב. לשם כך על ישראל לשנות את מדיניות החוץ שלה בכיוון לנייטראליות ולפתור את הבעיות שהן שורש הסכסוך הישראלי-ערבי: בעיית הפליטים הערבים ושאלת ההגדרה העצמית של הערבים הפלשתינאים. נכונות להכיר בזכויותיהם של הערבים תביא להכרה שכנגד בזכויות היהודים בארץ ישראל ויקרבו את היום בו לגבולות, הבלתי מוכרים, שבין שני העמים, לא תהיה כל משמעות. אז ייעלמו בהדרגה החשדנות והאיבה, והמזרח התיכון – במאמץ עילאי של כל עמיו – יפלס דרכו מנחשלות לקידמה כלכלית וחברתית.

הרעיון של פדרציה מזרח תיכונית שהיהודים ישתלבו בתוכו, אינו חדש. בעבר הועלה רעיון זה על ידי גורמים ערביים ואף גורמים יהודיים ציוניים, אולם בעוד שבעבר ראו בן גוריון וחבריו אפשרות של הקמת פדרציה מזרח תיכונית בהשראת האימפריאליזם הבריטי, הרי כיום ברור שכל רעיון של פדרציה במרחב משמעותו [פדרציה] אנטי אימפריאליסטית ומתקדמת.

מהו החדש בהעלאת הרעיון הזה כיום?

החדש הוא בכך, שרעיון הפדרציה, שהיהודים ישתלבו בתוכה, הועלה על ידי גורם ערבי. גורם זה אינו מייצג מדיניות ערבית רשמית ולעתים מוקע כבוגד על ידי המדינאים הערבים הרשמיים. אולם כפי שהוא מדגיש, רבים הם המדינאים הערבים הרואים את התפתחות הדברים באותו כיוון.

העניין אותו עורר המאמר – שנתפרסם בז'ן אפריק – ברחוב הערבי מוכיח, כי אילו היתה ישראל מחוללת תפנית במדיניותה החיצונית והביטחונית, הרי היו הדברים מתקבלים בברכה על ידי חוגים ערביים שרוצים ויכולים להגיע עמה להסדרים והסכמים. עיקר הטענות של מגיני המדיניות הרשמית בישראל הן כי אפילו היינו משנים את מדיניותנו לכיוון של הכרה בזכויות הפליטים הערבים והערבים הפלשתינאים, לא היו הערבים מסתפקים בפחות מחיסולנו.

העובדות הן, כי ההיפך הוא הנכון. שינויים בישראל לכיוון השתלבות באזור ייענו על ידי הד חיובי ממדינות ערב.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: